נועל את ביתו ונמצא צבי
שבת קו ע"ב
"למה זה דומה - לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו".
הראשונים על הסוגיה הביאו את הירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ו: "רבי יוסה בי רבי בון בשם רב חונא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר".
ופירש הפני משה: "מותר. שהרי לא נתכוין אלא לנעול בעדו והצבי מאליו הוא ניצוד. ובתינוק אפילו נתכוין להעלות הדגים עמו מותר לפי שבעסקי נפשות הוא מפקח ואין זה אלא באגב וכן במפקח את הגל להציל למי שנפל עליו הגל". דבריו הם מדברי הר"ן (על הרי"ף דף לח ע"א; ובחידושיו דף קו ע"ב), שדקדק שבמציעא ובסיפא מפורש "ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו, מותר" כי מותר להתכוון לכתחילה, ואילו ברישא הלשון: "ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי, מותר" כי הכוונה צריכה להיות רק בעדו, ואז אם בפועל נעל בעדו ובעד הצבי, הצבי מותר. וכן דעת הרמב"ן כאן.
ובפירוש קרבן העדה הוסיף: "והרשב"א (שבת דף קז ע"א) פירש ונתכוין לנעול בעדו – בעד הצבי, כיון שצריך לנעול הבית גם בעד עצמו לשמירת ביתו, פטור". (גם הריטב"א פירש כרשב"א אך הוסיף שנראה שהבבלי חולק. גם הרמב"ם הביא רק בבות דסיפא בהלכות שבת פרק ב הלכה טז; ובקיצור בשו"ע או"ח שכח, יג).
והקשה הר"ן על הרשב"א מאי שנא מכל מתכוין שאסור. בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן קצד חילק שאינו עושה מעשה בגוף הצבי. ובשו"ת שבט הלוי חלק ג סימן מא פירש את סברת הרשב"א שהרגילות היא שנעילת דלת נעשית עבור שמירת הבית ולא עבור צידת צבי. אלא שסברות אלו אינן מתאימות להמשך דברי הירושלמי שהרי רגילים יותר להעלות דגים מאשר תינוק, ומשמע שיש דמיון בין כל הבבות דרב חונא. עוד קשה שאין רמז בדברי הרשב"א או הירושלמי לסברתם.
עוד קשה על הרשב"א שכתב שם: "הא דאמרינן ונתכוין לנעול בעדו, לא בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אף על פי שמתכוון שיהא הצבי ניצוד בתוכו", ולשון הירושלמי דחוק להסברו.
וגם לא מבואר לשיטתו למה נשתנה לשון הרישא מהמציעא והסיפא.
אך גם על סברת הר"ן קשה. אמנם חייב הוא להציל את התינוק, אך למה מותר להתכוין לדגים הרי סוף סוף מתכוין אסור. הגע עצמך, המתכוין למלאכת היתר אסור להתכוין גם למלאכת איסור, קל וחומר שאם מתכוין למלאכת איסור אלא שרק נדחה משום פקוח נפש, שייאסר אז להתכוין למלאכת איסור. ואם אינו יכול שלא להתכוין כי חפץ הוא בצבי ובדגים, על כרחך יהיו הצבי והדגים אסורים וכך ודאי לא יתכוין עבורם. לכן נחוצה בהכרח סברה אחרת להיתר.
עוד קשה דוחק הלשון, היות שמילת "מותר" במציעא ובסיפא פירושה שהפעולה מותרת, הכיצד יתכן שאותה מילה עצמה ברישא פירושה הוא שהצבי מותר, היה צריך לפרש את שינוי המשמעות ולומר: "הצבי מותר".
אלא שהרשב"א דקדק בדבריו לפרש את סברת ההיתר של רב הונא: "דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא, מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד". ודבריו לכאורה סותרים, היות ומתכוין הוא גם לביתו וגם לצבי, למה הוא נחשב לעיקר והצבי נחשב "ממילא", ולא להיפך או שוים? אלא שבשמירת ביתו אינו רק מתכוין בעלמא אלא "צריך לשמור ביתו". והענין מתבאר על פי הסיפא. אילו היה אסור להתכוין גם לדגים, מה יעשה מי שנהנה מהדגים הרי אינו רשאי להמנע מלהציל! מכאן שעיקר הכוונה היא לתינוק, והדגים הם פועל יוצא למרות שודאי נהנה גם מהם ומשום כך נקרא שמתכוין גם להם. כמו כן ברישא, כיון שנצרך לנעול ביתו בכך עיקר הכוונה גם אם נהנה גם מצידת הצבי.
ולמה נשתנה לשון הרישא, כי אמנם אסור לו למהר ולנעול את ביתו בטרם יספיק הצבי לברוח, ואם עושה כן הריהו מתכוין גמור. לכן הלשון "נתכוון לנעול בעדו, ונעל בעדו ובעד הצבי" שעיקר כוונתו לכך שצריך הוא לנעול את ביתו, אך מה לעשות שהצבי מתעקש להשאר, מותר, אף שנהנה גם מהצידה והנאה נקראת מתכוין.
ואין להקשות מהסוגיה במסכת פסחים דף כה ע"ב שקי"ל שמתכוין אסור גם אם לא אפשר. כי שם מדובר באיסור הנאה, וגם אם נצרך לעבור שם, אין לו רשות להנות מריח של איסור שהוא ענין אחר. מה שאין כן בגדר מתכוין באותה פעולה עצמה, עיקר הכוונה תלויה בדבר הנצרך – שאילוליו, היה נמנע מהפעולה.
