דיוק וחידוש ברש"י
חולין יג
עמוד א
רש"י ד"ה הרי הן בכי יותן. דהכי אמרינן בדוכתא אחריתי עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן ואע"פ שלא נתכוין קודם לכן אלא כשראה שמח:
יש לעיין מדוע כתב רש״י לשון זה ולא ציין מקומו כדרכו. ישנם כמה מקומות בודדים בש"ס שנמצא לשון "בדוכתא אחריתי", אבל כאן רש"י מצטט לשון ברייתא המובאת ממש בלשון זה במסכת בבא מציעא דף כ"ב, והיה יכול לכתוב בבבא מציעא, או לחילופין ללא ציון שזה במקום אחר, אלא בלשון כדאמרינן כדתניא וכדו', או שיציין מקום נוסף למקור הברייתא הזו בתוספתא דמכשירין, (פ"ג א') ששם זה כתוב כעין לשון זה: המעלה אגודות בשביל שימתינו להיות אוגד בהן ה"ז בכי יותן ר' יהודה אומר אינו בכי יותן. המעלה לגג ללותתם בטל ובגשמים ה"ז בכי יותן. העלן מפני הכנימה וירדו עליהן [טל] וגשמים אם (צמח) [שמח] בכי יותן ור' יהודה אומר א"א שלא לצמח אלא עודהו טל וגשמים עליהן אם חישב עליהן ה"ז בכי יותן אם לאו אינן בכי יותן חרש שוטה וקטן שהעלו פירותיהם לגג ללותתן בטל ובגשמים ה"ז בכי יותן העלן מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אע"פ שחשבו אינן בכי יותן שיש להן מעשה ואין להן מחשבה.
אלא שכאן שוב רש"י מלמדנו מזהירותו המופלגת את היחס לתנאים ואמוראים, הבנת דרכיהם ודיבורם, שאין לנו בדל של השגה, והזהירות המופלגת של רש"י בכך ניכרת בהרבה מקומות, וע"כ רש"י מלמדנו בלשון שנקט "בדוכתא אחריתי", שהוא לשון המרמז למקום מסויים, ודייק לקרוא לאותו מקום - מקום אחר (וכעין מה שנקרא רבי מאיר בשם אחרים), וכל זה מפני העולה שם בגמרא במעשה דמרי בר איסק, שמיד אח"כ מביאה הגמרא ברייתא זו עודהו הטל עליהן ושמח וכו', מפני שבמעשה שם מתברר שמר זוטרא מקפיד יותר על מאכלו מחשש גזל, ואמימר ורב אשי לא מקפידים, ויש בזה כסיפותא להם, ונרמז גם בלשון נופל על לשון בגמרא שם – משום כסיפותא הוא דאמר הכי, ותיכף לכך עודהו הטל וכו'.
וזה לשון הגמרא שם:
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא''ל לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי תא שמע עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן וכו'.
והנה רש"י מכוון אתנו כשמציין שמקום זה נקרא אחריתי, שנדע שאיננו יכולים להבין שיג ושיח האמוראים ולהסיק ע"פ זה שאחד הוא נחשב למחמיר והאחר למיקל, וזה הכנה לסיפור שהגמרא מביאה בדף יח ע"א : הוא טבחא דלא סר סכינו קמיה דרבא בר חיננא שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה דטרפה היא אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה אמר להו ליעיינו רבה במלתיה דתלו ביה טפלי בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה אמר ליה מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא א''ל שליחותיה קא עבדינן, ושוב בסיפור זה נראה לכאורה שרב אשי מיקל ומר זוטרא מנסה להחמיר, וזה דבר פלא!! זהירותו של רש"י הקדוש, ואולי גם בסיפור זה מר זוטרא לומד בדבריו של רבא בר חיננא שנאמרו רק לשם הכבוד ולא שבאמת ישנו ממה שהוא פסק.
