מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
מתנות ששימושם מוגבל
"כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת - אינה מתנה". הרשב"ם מסביר שהנותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישה, איננה מתנה. על הנותן להתנתק לחלוטין מהמתנה ולאפשר למקבלה לעשות בה כרצונו. הרא"ש (בבא בתרא ח, לח) מוסיף שעיקרון זה אמור גם אם הנותן התנה שהמקבל לא יוכל לנותנה במתנה לאחר או למוכרה. דינים אילו הם כשהנותן לא פירש דבריו "אבל אם פירש דבריו, אפילו נתן שלא ליתן, ושלא למכור, ושלא להקדיש, ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד, הויא מתנה לאותו דבר". הבהרה ברורה מראש מאפשרת לתת מתנה מוגבלת לשימוש ממוקד. לדברי הרא"ש זו גם משמעות הגמרא לקמן (קלז ע"ב): "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה, רק שיחזירהו לבסוף".
בעלי התוס' מבחינים בין מתנה שלא ניתן להקדישה שאינה מתנה כלל, מאחר ואין מצב בו המקבל יכול לתתה לאחר, לבין מתנה על מנת להחזיר שבזמן שהיא אצלו יכול לנותנה גם לאחרים. כמו כן, כשברור לחלוטין שכונת הנותן וגם המקבל היא לשם הערמה בלבד, כמעשה שהיה בבית חורון שם ניתנה מתנה רק כדי שהאב המודר יהנה מהסעודה, אזי איננה מתנה, וכאמור בירושלמי (נדרים ה, ו): "כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה".
כאמור הדוגמא בגמ' למתנה על מנת להחזיר היא מתן אתרוג. "ולקחתם לכם"- משלכם, האתרוג חייב להיות בבעלות הנוטל את ארבעת המינים. איך מתנה על מנת להחזיר פותרת זאת? מסביר הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: "דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כחו ממנו. ומה שאמר על מנת שתחזיר לי, הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו. ויוצא בו ידי חובתו אף על פי שלא קיים עדיין תנאו, דכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי וקני, אם לא שיעבור התנאי, דאז בטלה המתנה למפרע" (משנה ברורה סימן תרנח ס"ק יב, ובשער הציון ס"ק טו).
