סקר
מה מרתיע אותי במסכת חולין?
האורך!
פרק אלו טריפות
ענייני קדשים
לא מרתיע!


 

חזקת כשרות / רפי זברגר

חולין י ע"א

 

הקדמה

בדפים האחרונים עסקנו במספר שאלות לגבי סכין פסולה, כגון סכין של עובדי עבודה זרה, או סכין ששחטו בה טריפה ועוד. היום נעסוק בסוגיא נוספת של סכין הקשורה לדיני חזקות. 
 

הנושא

איתמר: השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אמר רב הונא: אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר: כשרה שמא בעצם נפגמה.
אם נשחטה הבהמה ולאחר השחיטה נמצא כי הסכין הייתה פגומה. אם יודעים בוודאות כי הסכין היתה פגומה לפני השחיטה, בוודאי היינו פוסלים את השחיטה. אצלנו מדובר שלא ידוע מתי נפסל הסכין. אומרת הגמרא כי יש מחלוקת אמוראים בנושא: רב הונא פוסל מספק את השחיטה, מחשש שמא הסכין נפגמה בעת השחיטה, למרות שהשוחט השתמש בסכין כל היום והגיע לעצמות, אנו עדיין חוששים שמא הפסול אירע דווקא בעת מגע הסכין עם העור בזמן השחיטה ולכן פוסל. 
לעומתו, סבור רב חסדא כי השחיטה כשירה, כיוון שאנו ''תולים'' כי הסכין נפגמה בעת נגיעתה בעצם וזה היה לאחר השחיטה. 
בשלמא רב הונא כשמעתיה, אלא רב חסדא מאי טעמא?
אנו ''מבינים'' את שיטת רב הונא, אשר הולך לשיטתו שנחשפנו אליה בדפים הקודמים, הסוברת כי מעמידים את הבהמה בחזקת פסול, כל עוד לא ידוע לנו אחרת. אך הגמרא מנסה להבין גם את סברת רב חסדא.
אמר לך: עצם - ודאי פוגם, עור - ספק פוגם ספק לא פוגם, הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
מסבירה הגמרא את סברתו: סכין יכולה להיפגם בשתי צורות, או דרך העצם או בעת השחיטה במגע עם עור הבהמה. אם סכין נוגעת בעצם היא בוודאי נפגמת, אך במגע שלה עם העור, אין זה אלא ספק. ולפי הכלל: אין ספק מוציא מידי וודאי, מגיע רב חסדא ל"מסקנה הלכתית", כי הסכין נפגמה בעור, ולכן השחיטה שהייתה לפני כן כשרה. 
מתיב רבא לסיועיה לרב הונא: טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי קודם לכן, והא הכא דודאי טבל, ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי.
רבא מקשה על רב חסדא מדין שנלמד בברייתא, ובקושייתו הוא מסייע לשיטת רב הונא. (לשון הגמרא מעניינת, בה היא מעדיפה לציין את הסיוע לרב הונא ולא את הקושיא לרב חסדא!). פוסקת הברייתא כי אדם אשר טבל במקווה, ולאחר שיצא ממנה מצא על עצמו דבר חוצץ. והשאלה היא האם אותו חוצץ היה גם בעת הטבילה. אם כן – הטבילה פסולה. 
קובעת הברייתא, כי הטבילה כשירה רק אם הטובל יודע בוודאות שהחוצץ לא היה עליו בעת הטבילה. ומכוח דין זה מקשה רבא על רב חסדא, שהרי גם כאן, יש כאן וודאי טבילה, וספק אם החוצץ היה עליה בעת הטבילה או לא, ואנו פוסקים, כי כאשר הטובל אינו יודע מתי החוצץ הגיע לבשרו, הרי שהטבילה פסולה. אם כן, ספק מוציא מידי וודאי!
שאני התם, דאיכא למימר: העמד טמא על חזקתו, ואימא לא טבל.
מתרצת הגמרא ואומרת כי יש לנו עוד חזקה נוספת. של ''העמד טמא על חזקתו''. שהרי לפני שטבל היה בוודאי טמא, אם כן, לאור חזקה זו, אנו פוסקים כי הטבילה לא עלתה לו, מחמת הספק שמא החוצץ היה כבר עליו בעת הטבילה. 
הכי נמי: העמד בהמה על חזקתה, ואימר לא נשחטה?
דוחה הגמרא את התשובה: גם אצלנו בסכין פגומה יש חזקה נוספת שהבהמה לא הייתה שחוטה לפני כן, אם כן, היה צריך להיות כי הספק לא יוציא מידי חזקה זו, ובכל אופן פסקה הברייתא כי הספק כן מוציא מן הוודאי והטבילה לא עלתה לו. 
הרי שחוטה לפניך.
דוחה הגמרא את הדחיה ואומרת, כי אצלנו קשה להשתמש בחזקה שהבהמה לא הייתה שחוטה, שהרי אנו רואים אותה לפנינו שחוטה, ואין שום משמעות לחזקה קודמת, המתערערת על ידי המציאות המונחת לפנינו. 
הכי נמי: הרי טבל לפניך.
מחזירה הגמרא ואומרת, כי גם בטבילה, ניתן לומר אותה אמירה, כי האדם הטובל עומד לפנינו לאחר הטבילה, ואין ספק שהוא טבל במקווה. אם כן, אין משמעות לחזקת האדם שאינו טבול. 
הא איתילידא ביה ריעותא.
שוב ממשיכה הגמרא ואומרת, כי אמנם האדם טבל, אך יש לנו ''ריעותא'' שאנו רואים עליו את החציצה, המעוררת ספק, האם היא כבר הייתה עליו בעת הטבילה.
הכי נמי: איתילידא בה ריעותא?
מחזירה הגמרא לצד השני: גם בשחיטה יש לנו ''ריעותא'', בכך שהסכין כרגע פסולה, ואין אנו יודעים האם נפסלה קודם לשחיטה או לאחריה. ולכן לכאורה, אין להשתמש בחזקה שהבהמה אינה שחוטה. 
סכין איתרעאי, בהמה לא איתרעאי.
מסיימת הגמרא את ה''פינג פונג'' ואומרת, כי יש הבדל בין המקרים. במקווה - הספק נוצר באדם עצמו, שהרי החוצץ נמצא עליו ולא ברור אם טבילתו עלתה לו או לא. מה שאין כן בסכין השחיטה. אמנם חזקת הסכין ''הורעה'', ועתה אנו רואים שהיא פסולה, אך חזקת הבהמה לא ''הורעה''. ואנו רואים כי היא נשחטה, ולכן אנו יכולים לומר את הסברא: ''הרי שחוטה לפניך'' ואין ספק מוציא מידי וודאי, לשיטת רב חסדא.
 

מהו המסר?

תשובת הגמרא בסוף הדיון כי חזקת הסכין מעורערת, אך חזקת הבהמה נשארה בעינה, מלמדת אותנו להבחין ולהבדיל בין גורמי תופעות שונות. מכיוון שהדיון שלנו בגמרא הוא על הבהמה, האם היא שחוטה או לא, אנו מתייחסים לחזקת הבהמה בלבד, ולא לחזקת הסכין. למרות שכשרות הסכין היא הכרחית לגבי הכשר שחיטת הבהמה, אנו מבדילים בדיני חזקות, ומסתכלים רק על האובייקט הנידון בעצמו ולא על גורמיו.
אבחנה זו חשובה לנו גם באירועי יומיום. לדעת להבחין ולהבדיל בין מה שבאמת קורה לנו, ובין הגורמים שיכולים להשפיע על מה שקורה. אם אנו מבררים מציאות מסוימת, אנו תמיד נרצה "להעמיד את הדבר על חזקתו", מבלי להתייחס לחזקת גורמי המצב. למשל: אם נראה ילד השוהה במקום שנעשה דבר אסור. למרות שניתן תמיד לחשוש ולומר כי הילד עשה את המעשה האסור, קודם לכל נעמיד אותו על חזקתו הכשרה. לאחר מכן, אולי נתחיל לברר ולחקור, אבל המחשבה הראשונה חשובה מעין כמוה: נחשוב באמת על ''חזקת כשרות'' וכך גם נתייחס אליו, ורק לאחר מכן נוכל להמשיך הלאה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר