סקר
מה מרתיע אותי במסכת חולין?
האורך!
פרק אלו טריפות
ענייני קדשים
לא מרתיע!


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"מתיב... לסיועיה לרב..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין י ע"א


מתיב רבא לסיועיה לרב הונא: טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן; והא הכא דודאי טבל, ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!

רבא מקשה על רב חסדא ומסייע לרב הונא.

ראה מה שהרחבנו על ביטוי זה במסכת בבא בתרא דף מה

בגמרא:

... מתיב רבא לסיועי לרבה: הנותן טליתו לאומן,
אומן אומר: שתים קצצת לי,
והלה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת,
כל זמן שהטלית ביד אומן - על בעה"ב להביא ראיה,
נתנה לו בזמנו - נשבע ונוטל,
עבר זמנו - המוציא מחבירו עליו הראיה;
ה"ד? אי דאיכא עדים, ליחזי עדים מאי קאמרי!...

1.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף מה עמוד ב

מתיב רבא - לאביי.

הוא מדגיש שרבא מקשה על אביי.

1.1
כעיקרון היה צריך להיות מנוסח "איתיביה רבא", כפי שמקובל כשאמורא מקשה על אמורא אחר מברייתא או ממשנה [ולפעמים מצורף גם שמו של החכם שכלפיו מופנית הקושיה].

2.

לסיועי לרבה

הגמרא מדגישה [או שרבא עצמו מדגיש] שהקושיה על אביי מהווה סיוע לרבה.

2.1
וקשה, הרי כל קושיה בש"ס על אחד מבעלי המחלוקת היא מהווה סיוע לצד השני שחולק עליו ובכל זאת לא משתמשים בביטוי הנ"ל.

3
אומר הרשב"ם:

לסיועי לרבה - נראה בעיני דבלשון הזה אמר רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא דאביי.

הוא מסביר שרבא עצמו אמר בבית המדרש "תניא כוותיה דרבה ותיובתא דאביי" וכנראה, שעורך הגמרא הוא זה שניסח בסוגייתנו "מתיב רבא לסיועי לרבה".

3.1
לא לגמרי ברור מה הרשב"ם "מרוויח" מהסברו.

3.2
אולי הוא בא לענות על השאלה לעיל בסעיף 1.1 מדוע לא נאמר "איתיביה רבא" אלא "מתיב רבא". "איתיביה" מלמד על ניסוח של האמורא עצמו, ו"מתיב" מבטא את הניסוח של עורך הגמרא שמתאר את הקושיה של האמורא.

3.3
אבל קשה לי, מדוע הרשב"ם שיבץ בדבריו דווקא את הביטוי "תניא כוותיה" ולא את הביטוי "מסייע ליה" - כלשון הגמרא בערך - וכן קשה, מדוע הרשב"ם שיבץ בדבריו "תיובתא" במקום "מתיב" שבלשון הגמרא.

4.
חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף מה עמוד ב:

מתיב רבא לסיועי לרבה. פירש הרב ז"ל דהכי איתמר בהאי לישנא בבי מדרשא, ומיהו בין דאתמר לסיועיה לרבה בין דלא איתמר רבא אקשויי בעלמא הוא דעבד ולא סבר לה כותיה,

הוא מסביר שרבא אמנם מביא סיוע לרבה ומקשה על אביי, אבל הוא - רבא עצמו - לא סובר כרבה אבל גם הקשה על אביי.
לפי דבריו אלה מובן הלשון המיוחד בסוגייתנו.

4.1
והוא מסביר את דבריו לפי תוכן הסוגיה.

דהא אמר ליה רבא לאביי בסמוך ראה תניא ואלו להך תיובתא אף על גב דראה נמי כיון דליכא עדים אומן מהימן,

4.2
והוא מוסיף הוכחה לכך שרבא לא ממש סובר כאביי:

ועוד מדלא מנינן ליה ביע"ל קג"ם,

אם בסוגייתנו רבא חולק על אביי, ובהמשך הסוגיה משמע בבירור שהלכה בסוגייתנו כאביי, אם כן, מדוע סוגייתנו לא נכללת ברשימת ההלכות שבהם הלכה כאביי נגד רבא - סוגיות יע"ל קג"ם.

4.3

ויש לומר דקאמר ראה תניא לומר דלא אמרינן ליה אנן אפקי דנחזיוה, ומיהו לדעתיה לא תניא ראה אלא בדאיכא עדים וכדרבה,
ומשום דעיקר מימרא דרבה היא לא הויא מן מנינא דהלכתא כאביי.

הוא דוחה את האמור לעיל בסעיף 4.2: אם רבא חולק על אביי משמע שהוא סובר כרבה. ולכן לא תקף כאן הכלל שהלכה כרבא נגד אביי, שהרי יתכן שאין מכאן הוכחה שהלכה כרבא כשחולק לבדו על אביי.

5.
הליכות עולם שער שני פרק א:

כח. הא דאשכחנא בכמה דוכתי מתיב פלוני לסיועי לפלוני, כי הא דבתרא פרק חזקת הבתים מתיב רבא לסיועי לרבה וכו', פירש רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי, והדין עמו לפרש כן, שהספר אינו אומר בכל מקום זולתי מתיב פלוני גרידא:

הוא מצדיק את דברי הרשב"ם [אבל לא ברור לי מה הוא מסיק מדבריו].

6.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף:

קצה. מתיב פלוני לסיוע לפלוני. לפעמים לא קאמר אלא מתיב גרידא,
ולפעמים אומר מתיב פלוני לסיוע לפלוני.
כי הא ד[בבא] בתרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מה ב), מתיב רבא לסיועי לרבה וכו'. פירש רשב"ם ז"ל (שם ד"ה לסיועי) דבלשון הזה אמר(ה) [רבא] בבית המדרש, (וכן) תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי.

נראה לי שכוונתו לומר, שאין באמת משמעות לשינויי הניסוח - בין "מיתיב" בלבד ל"מיתיב ל... לסיועי ל..." כי לא מדובר בניסוח אחיד של עורך הגמרא אלא בציטוט הניסוחים בהם השתמשו חכמי בית המדרש ועורך הגמרא שמר על לשונם.

6.1
הערה: קשה מאד, מדוע בדרך כלל כן מדייקים מלשון חכמי הגמרא והרי יתכן שלכל חכם היה סגנון משלו?

7.
"יד מלאכי", כלל תנד:
לגבי הביטוי "מאן תנא":

... ואנחנו לא נדע מה נעשה לכמה וכמה דוכתי שבא לשון זה בגמרא אף בדברים ברורים ונראים לעין כל שאותו פלוני אמרה לשמעתיה כתנא דמתניתין, ושאלתי אל מי מקדושים על זה ויען ויאמר אלי דטעמא דמילתא דקאמר דלא כפלוני הוא דלא מצי למימר דאתיא כבר פלוגתיה מפני שהוא שם פלאי ומוזכר בלשון ת"ק בסתם או בלשון חכמים ואף גם זאת אין סופו להתקיים דהא בההוא דנזיר שהבאתי מצינו דקאמר מאן תנא וכו' אמר רב חסדא רבנן היא ועוד דמה נדבר ומה נצטדק בההוא דמועד קטן ודהוריות ודתמורה שהבאתי וכאלה רבות עמדי דידעינן בפשיטות שם התנא דפליג עליה ואפ"ה קאמר דלא כפלוני

לכן נלע"ד לומר דרבינא ורב אשי מסדרי התלמוד קבעו הדברים בש"ס כפי אשר שמעו אותם מפי האומרם ובההוא לישנא ממש דאיתמר בבי מדרשא ומזה נמשך דלפעמים קאמר מאן תנא ר"פ היא וזמנין קאמר מאן תנא דלא כפלוני משום דבאותו הלשון עצמו ששמעוהו כך קבעוהו בתלמוד

מסקנתו: חכמים שונים נותנים משמעות שונה לביטוי זהה!!! [ראה לעיל בסעיפים 6.1-6].

7.1
והוא מוכיח מסוגייתנו:

ואל תתמה על החפץ שהרי מצינו דוגמתה ברשב"ם ז"ל פרק חזקת הבתים [בבא בתרא דף מ"ה ב'] דעלה דאמרינן שם בגמרא מתיב רבא לסיועי לרבה פי' הוא ז"ל דבלשון זה אמרה רבא בבי מדרשא תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי והביאו ההליכות עולם בשער ב' פרק א' וכתב עליו שהדין עמו לפרש כן דרגילות התלמוד בכל מקום הוא דלא קאמר רק מותיב פלוני גרידא ע"כ

7.2
הוא מביא מקורות נוספים למסקנתו:

וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף מ"ב ד' ע"ש
וכ"כ בספר תחלת חכמה בש"ב כלל כ"ה גבי מאי דתני לפעמים מניינא ברישא ופעמים לבסוף יע"ש
וכ"כ עוד רבינו בצלאל בש"מ על ב"ק כ"י פ"ז בשם הרא"ש וז"ל הא דלא פריך הך פירכא אמילתיה דרבא לעיל משום שבבית המדרש נאמרה על מילתיה דרב חסדא קבעה נמי רב אשי אמילתיה ע"כ

7.3
המשך דברי ה"יד מלאכי":
ואלה דברי התוס':

וכ"כ התוס' שם [דף] ס"ז סוף ע"ב:
תוספות מסכת בבא קמא דף סז עמוד ב:
דתניא אמר רבי עקיבא כו' - מכל הנהו דפריך הכא לרב ה"מ למפרך לעיל לרבה ומהנהו דפריך לעיל לרבה ה"מ למפרך לרב אלא דרבה דאיירי בגזלן פריך ליה ממילי דגזלן ולרב דמיירי בגנב ניחא ליה למיפרך ממילי דגנב אף על פי שאין סברא לחלק
ועוד, דכמו שהוקשו בבית המדרש נקבעו בגמרא ולתרוייהו הוה מצי למפרך מההיא דגנב והקדיש דפריך מינה לקמן רבי יוחנן לריש לקיש.
וא"כ אף אנו נאמר דאוף הכי בהך לישנא דמאן תנא דלא כפלוני הכי הוי טעמא וכדכתיבנא כן נלע"ד:

8.
הביטוי "מתיב... לסיועיה לרב..." - 3 מופעים בש"ס: יומא דף מב; בבא בתרא דף מה; חולין דף י

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף י עמוד א: "כי אתא רב דימי אמר: מתיב רב ירמיה לסיועיה לרבי יוחנן, ורבי אילא לסיועיה לריש לקיש"

וכן:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף י עמוד א:

מתיב רבא לסיועיה לרב הונא:

9.
על המקור האחרון ראה מה שכתבתי:
בגמרא:

מתיב רבא לסיועיה לרב הונא: טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן; והא הכא דודאי טבל, ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי! 

רבא מקשה על רב חסדא ומסייע לרב הונא.
הביטוי: מתיב... לסיועיה לרב..." נראה לכאורה, שהוא "חסר משמעות" ! שהרי מאד קשה, בכל קושיה בש"ס על דעה אחת ממילא יש בה סיוע לדעה השניה, ומדוע בכל הש"ס הגמרא מסתפקת בביטוי "מתיב..." [על כל הטיותיו].

בגירסאות השונות [ב"עדי נוסח"] מופיע במקום "רבא" גם: "רבה" ; "ר' אבא", מלבד גירסת "רבא" כבגמרתנו.

9.1
הביטוי "מסייע ליה..." [בפני עצמו] מופיע בש"ס פעמים רבות, ובדרך כלל מדובר כשאין מחלוקת אמוראים. ולפעמים משמע שכך נפסקת ההלכה.

9.2
בסוגייתנו, בהמשך, הגמרא פוסקת במשהו כרב הונא ובמשהו אחר כרב חסדא, ולכן אולי זאת הסיבה לשימוש בביטוי הכפול: "מתיב... לסיועיה ל...".

9.2.1
לפי הנ"ל יתכן שהביטוי "מתיב... לסיוע..." שובץ לנוסח הגמרא על ידי מי ששיבץ את ה"והלכתא".

10.
את השאלה על הכפילות בביטוי הנ"ל מצאתי בשו"ת הר צבי יורה דעה סימן נז :

עיין חולין דף י ע"א) מתיב רבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה וכו', עיין בס' לב אריה, דמפרש האי לישנא לסיועי דהוי כמו שפת יתר, ומתרץ דכבר נחלקו בטעמא דבהמה בחזקת איסור, רש"י ס"ל חזקת אבר מן החי, ורשב"א חולק ומפרש חזקת איסור שאינה זבוחה, והרי ריצב"א בתוס' שבועות (דף כד) לא ניחא ליה אי האי פירוש וממילא היה אפשר לומר דרב חסדא ס"ל דלא הוי חזקת איסור כלל. ולפי"ז ליכא קושיא כלל לר"ח מההיא דטבל, דשאני הכא דאיכא חזקת טומאה ולכך קאמר מתיב רבא לסיועיה לר"ה, דעכ"פ לרב הונא דס"ל דגבי בהמה איכא חזקת איסור, הוי סייעתא, ואם ס"ל לר"ח ג"כ כר"ה בהא דאיכא חזקת איסור, אז איכא ג"כ תיובתא לר"ח. עכת"ד.

10.1
ובהמשך הוא מסביר באופן שונה:

ובזה מדוקדק הדק היטב, לשון הגמרא מתיב רבא לר"ח, ואין לתרץ דשאני הכא דאיכא חזקת טומאה, אבל בדר"ח ליכא חזקת איסור (בתוס' ביצה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור) ע"ז קאמר לסיועיה לרב הונא דמחזיקין מאיסור לאיסור, דהא מצינו דמהני חזקת טומאה דאורייתא לענין דרבנן, הרי מוכח כרב הונא דמחזיקין מאיסור לאיסור והוי תיובתא לר"ח.

שני ההסברים שמובאים בשו"ת הנ"ל טוענים שכוונת הביטוי לומר: גם אם הקושיה על רב חסדא איננה "חזקה" הרי שלפחות לרב הונא יש סיוע.
מכאן, שקושיה צריכה להיות "חזקה" יותר מאשר "סיוע".

10.2
דומה קצת לדברי הרמב"ן לעיל בסעיף 4 ואילך.

10.3
לפי הנ"ל יוצא שהביטוי הנ"ל הוא מכוון ומשמעותי, ולא ככל האמור לעיל בסעיפים 5-7.3 - כשל"ה וה"יד מלאכי".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר