הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ספק דאורייתא – לחומרא"; "רב ורבה בר בר חנה"; "הלכה כבתראי";
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין ח ע"ב
אתמר: השוחט בסכין של עובדי כוכבים - רב אמר: קולף, ורבה בר בר חנה אמר: מדיח.
לימא בהא קמיפלגי, דמר סבר: בית השחיטה צונן, ומר סבר: בית השחיטה רותח!
לא, דכ"ע בית השחיטה רותח הוא, מאן דאמר קולף - שפיר, ומאן דאמר מדיח - איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי.
איכא דאמרי: דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח - שפיר, מאן דאמר קולף - אגב דוחקא דסכינא בלע.
1.
הגמרא לא הכריעה במחלוקת בין רב ורבה בר בר חנה.
2.
רש"י מסכת חולין דף ח עמוד ב :
דוחקא דסכין - שמשפשפו בבשר בדוחק בלעה וכיון דלא איפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ומ"מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר
רש"י פוסק הלכה. זה מקרה חריג של רש"י. לא בכל בעיה שמוצגת בש"ס ולא נפתרה במהלך הסוגיה רש"י פוסק. ומדוע כאן הוא פוסק?
2.1
ונראה ליישב כך: בהמשך הסוגיה יש מחלוקת דומה בין רב אחא ורבינא ושם הגמרא פוסקת במפורש ["והלכתא"] כרבינא, ושם רש"י שואל מדוע כאן – בסוגייתנו – אין הגמרא פוסקת את ההלכה במפורש, ורש"י מסביר, שם, את ההבדל בין הסוגיות, ולכן רש"י גם כאן מסביר את הפסק בסוגייתנו.
2.2
בכל אופן הכלל שרש"י משתמש הוא: "בשל תורה הלך אחר המחמיר". כלומר, שבאיסור דאורייתא, אם יש ספק - צריך להחמיר.
2.2.1
בסוגייתנו מדובר שהספק הוא כמי הלכה במחלוקת חכמים, דומה למושג "ספיקא דדינא".
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה, "... הלכך נקוט האי כללא בידך, לכל דבר ספיקא דדינא שאין ביד הדיין להכריע, בין מחלוקת שנפלה בתלמוד בין שנפלו בין הגאונים..."
3.
הרא"ש מסכת חולין פרק א סימן ט :
פסק רש"י לחומרא כרב וכן מסתבר. דרב היה גדול מרבה כדמוכח בריש סנהדרין דף ה א) ודוקא בשוחט בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט בסכין של עובד כוכבים על סמך שיקלוף או ידיח **דזימנין דמישתלי ולא קליף וכן פסק רבינו חננאל הלכה כרב.
הרא"ש מסביר שרש"י פוסק לחומרא כרב [שצריך לקלוף ואין להסתפק בהדחה].
3.1
אולם הרא"ש מוסיף, שהלכה כרב לא [רק?] בגלל שדעתו היא ה"חומרא", אלא מפני שרב היה גדול מרבה בר בר חנה – ולכן הלכה כמותו.
3.1.2
משמע בגמרא שהראש מציין - סנהדרין דף ה - שרב היה גדול מרבה בר בר חנה בחכמה - "...על שם חכמתו".
3.2
כלומר, לפי רש"י הנימוק הוא שהולכים "לחומרא" ובסוגייתנו רב הוא המחמיר. אבל אם שיטות האמוראים היו "הפוכות" הרי שרש"י היה פוסק דווקא כרבה בר ברב חנה - לחומרא, ואילו הרא"ש - לעיל בסעיף 3.1 - היה מיקל כרב, מפני שהלכה כמותו נגד רבה בר בר חנה באופן עקרוני. וקשה קצת, שהדבר לא מפורש ברא"ש.
4.
חידושי הרשב"א מסכת חולין דף ח עמוד ב :
וכן אם שחט בסכין טרפה נמי קודם שידיחנו אפשר לומר דרב אחא ורבינא תרווייהו קולף ס"ל כרב,
הרשב"א פוסק כרב [שאמנם דינו של רב "לחומרא"] מפני שבהמשך הסוגיה רב אחא ורבינא סוברים כמותו [כך הוא מפרש את הסוגיה שם].
4.1
וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף ונראין דבריו,
כאן הוא מסכים לדברי רש"י – ללא התייחסות להסברו של רש"י שבספק דאורייתא יש לפסוק לחומרא.
4.2
הוא ממשיך:
ואי אפשר לפסוק כרבה בר בר חנה אא"כ נאמר דאגב דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי אפי' שמנונית ואע"פ שהוא בעין וזה דחוק, וכיון שאין לנו שום ראיה לפסוק כסברא זו דאגב טירדת סימנין לא בלעי שמנונית אנן טפי עדיף לן למנקט חומרא באיסור דאורייתא,
הוא מסביר, שהסברא של רבה בר בר חנה דחוקא. ולכן עדיף לפסוק לחומרא בדין דאורייתא. יש כאן חידוש גדול. משמע מדבריו שהכלל שיש לפסוק "לחומרא" בספק דאורייתא איננו מוחלט. זאת אמרת, אם יש סברא מיוחדת לפסוק לקולא הרי שעדיף כך על פני הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכנראה, שכוונת דבריו רק כשמדובר במחלוקת חכמים [ראה לעיל בהערה 2.2.1]
4.3
והוא מוסיף:
ועוד דרבה בר בר חנה תלמיד הוא לגבי רב
דבריו כאן "דומים" לדברי הרא"ש. הוא אומר שרבה בר בר חנה היה תלמידו של רב, וההלכה צריכה להיות כרב נגד תלמידו.
4.3.1
אמנם הרא"ש לא מציין שהיחס ביניהם הוא יחס של רב ותלמיד, אלא, כפי שהגמרא אומרת "על שם חכמתו" - לעיל בסעיף 3.1.2
4.4
והוא מוסיף:
ועוד דנקטינן בכל דוכתא כלישנא בתרא וכיון דללישנא בתרא לא שמעינן לחד מינייהו דאית ליה האי סברא דאיידי דטרידי סימנין לא בלעו ע"כ ס"ל כמ"ד קולף.
סיבה נוספת: הכלל הוא שפוסקים לפי ההסבר האחרון בגמרא כשמופיע בניסוח של "איכא דאמרי" [וכנראה מתאים כאן יותר הביטוי "איבעית אימא"]. ולפי דבריו משמע מה"איכא דאמרי" שלא כדינו של רבה בר בר בחנה.
4.4.1
וקשה, שהרי להיפך, מהלשון: "איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח - שפיר" משמע כרבה בר בר חנה.
4.5
ורבינו אלפסי ז"ל סבר כרבה בר בר חנה דאמר מדיח, ויש מביאין סעד לפסק זה דאם איתא דרבינא דאמר בצונן כרב ס"ל אמאי איצטריך תלמודא למיפסק הלכתא בהדיא כרבינא דהא בהדיא אמרו לקמן (חולין צ"ג ב') בכל התורה כולה רב אחא ורבינא ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא,
אלא ודאי דמדקיימא להו דרבינא פליג אדרב הו"א דבהא הילכתא כרב אחא דקאי כרב קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב ועבדינן כרבה בר בר חנה דקאי רבינא כותיה,
הרשב"א מסביר את שיטת הרי"ף שפסק כרבה בר בר חנה – להדיח ואין צורך לקלוף. בהמשך הגמרא יש מחלוקת בין רב אחר ורבינא. והגמרא קובעת "והלכתא אפילו בצונן" – כרבינא. ואם דברי רבינא מבוססים על דברי רב בסוגייתנו מדוע הגמרא פסקה כדבריו במפורש הרי הכלל הוא, שבכל מחלוקת בין רבינא ורב אחא - הלכה היא כרבינא – לקולא. אלא ודאי שרבינא חולק על רב, לכן יש סברא שם לפסוק כרב אחא דווקא – וכרב, לכן הגמרא קבעה במפורש שהלכה כרבינא [נקודתית].
4.6
ולא היא, דמשום דקא בעי לסיומי עלה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר בהדיא והלכתא בצונן, וזו היא שיטתו של רבינו הרב נ"ר.
הרשב"א דוחה את ההוכחה לעיל. ומסביר מדוע היה צריך לפסוק בגמרא באופן מפורש כרבינא.
5.
גם הרמב"ם – כמו הרי"ף – פוסק כרבה בר בר חנה, שהשוחט בסכין של עכו"ם די בהדחה של בשר בית השחיטה.
6.
רדב"ז הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ז:
שחט בה קודם שיטהרנה וכו'. פ"ק דחולין דף ח' ב) אתמר השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף רבה בר בר חנה אמר מדיח איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן מ"ד מדיח שפיר ומ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. ופסק כי האי לישנא ולקולא:
משמע ממנו כדברינו לעיל בסעיף 4.4.1
7.
כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ז:
איתמר השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח ופסקו ר"ח ורש"י והרשב"א והרא"ש כרב ורי"ף פסק כרבב"ח וכן פסק רבינו. ועל מ"ש רבינו ואם קלף הרי זה משובח כתב הר"ן בפ' כל הבשר לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ"ל:
הוא מציין "רק" שהרמב"ם פסק כרבה בר בר חנה!
8.
השולחן ערוך פסק כרי"ף והרמב"ם.
9.
הרמ"א ב"דרכי משה" פסק כהרא"ש והרשב"א ומסביר שהם נחשבים כ"בתראי" לעומת הרי"ף והרמב"ם – ולכן הלכה כמותם.
10.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צז.
כמו כן ראה "ילקוט ביאורים", שם, עמודים צט-ק סיכום כל השיטות בעמוד זה בגמרא.
