הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סתמא דגמרא" - מיהו?
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין ב ע"א-ע"ב
א"ל: אנא שחיטתן כשרה קשיא לי, מדקתני שחיטתן כשר' דיעבד, מכלל דהכל לכתחלה הוא, דאי דיעבד, תרתי דיעבד למה לי?
1.
בתחילת הסוגיה הקשתה הגמרא, שלשון המשנה "הכל שוחטין" משמע לכתחילה, והלשון במשנה "ושחיטתן כשרה" – משמע רק בדיעבד.
2.
הגמרא האריכה בדיון עד שהתברר שהקושיה איננה נכונה.
3.
לבסוף באר רב אשי את הקושיה ואמר זאת בלשון "אנא שחיטתן כשרה קשיא לי". משמע מהגמרא שגם את הקושיה בתחילת הסוגיה הקשה רב אשי עצמו.
4.
מסביר זאת תוספות מסכת חולין דף ב עמוד ב :
אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי - משמע שרב אשי הקשה אותה קושיא ואע"פ שהיא סוגיית הגמרא ומכאן ראיה שרב אשי סידר הגמרא,
אע"ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר.
ובלשון דומה בשאר ראשונים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יג].
5.
הסבר דברי תוס': גם הקושיה הראשונה בגמרא נאמרה על ידי רב אשי ונאמרה בלשון "סתמית" ללא שמו של רב אשי. ולמעשה כל השאלות בסוגיה וכל הדיונים הם של רב אשי עצמו. לכן רב אשי [בשמו המפורש] מסביר את דברי עצמו [שנאמרו ב"סתמא" בתחילת הסוגיה].
5.1
יש שמסיקים מתוס' שלא רק בסוגייתנו, אלא בכל הש"ס דברי ה"סתמא דגמרא" הם של רב אשי עצמו. זאת אומרת, שכל דיוני הש"ס מסוגים שונים: קושיות ותרוצים, הוכחות וכו', כולם הם דיון של רב אשי עצמו, שמעלה אפשרויות שונות [בבחינת "להגדיל תורה ולהאדירה"].
5.2
אמנם תוס' לא מתייחס ישירות לשאלה, אם רב אשי עצמו בסוגייתנו אמר בסוף מהי דעתו מדוע אמר בתחילה באופן שונה?
6.
וממשיך תוס' ושואל: אם רב אשי הקשה את הקושיה כיצד יתכן שרבא ואביי שקדמו לרב אשי יישבו את הקושיה של רב אשי? עונה תוס', שהקושיה היתה ידועה כבר בזמנם של אביי ורבא.
7.
תשובה עקרונית זו של תוס' עונה על סוגיות רבות בש"ס, שבהם חוזרת התופעה שאמורא מוקדם משיב על קושיה של אמורא מאוחר.
8.
בכל אופן יש לעורר שאלה על שיטת תוס': מדוע אי אפשר לומר, שבאמת לא רב אשי הקשה את הקושיה הראשונה בסוגיה, אל "בני הישיבה" העלו את הקושיה, ורב אשי – בסוף הסוגיה – אומר "קשיא לי", כלומר, אני הייתי מקשה כך וכך...
9.
על העניין המרכזי שמובא בדברי תוס' ועל השאלה הכללית אודות עריכת הגמרא, אומר השל"ה - כללי התלמוד (יא) כלל ה"א :
יז. כסדרן. וענין הסדרן נקרא 'הא', כי הוא לשון הנה והזמנה, כמו 'הא לכם זרע' (בראשית מז, כג), והוא ענין מסודר.
דרך המסדר ידוע הוא לכל, שרב אשי סידר הגמרא, כמו שהביאו התוספות בריש חולין ובשבת פרק קמא (ט ב ד"ה בתספורת), ושאר דוכתי.
הוא מבסס את דבריו בעיקר על דברי תוס' בשתי סוגיות, התוס' בסוגייתנו [לעיל בסעיף 4], והתוס' במסכת שבת דף ט [וראה שם גם בדברי הרא"ש].
9.1
משמע מדבריו [וכן מההמשך] שדברי תוס' בסוגייתנו, שרב אשי ערך את הגמרא מתייחסים לא רק לסוגייתנו - חולין דף ב' - אלא לכל הש"ס!
9.2
והוא מרחיב בדברי רש"י על בבא מציעא דף פו:
זה לשון רש"י ריש השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו א ד"ה סוף הוראה), על הא דאמר רב אשי ורבינא סוף הוראה, כל האמוראים עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר, אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש, או שאלה על מעשה המאורע [בדין ממון או איסור והיתר], כל אחד [ואחד] אומר טעמו. ורב אשי ורבינא סידרו שמועות האמוראים שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה [והשנויה לה].
והקשו קושיות שיש להשיב, ופירוקים שראויין לתרץ, הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא: מיתבי, ורמינהי, ואיבעיא להו. והתירוצים שעליהם מה ששיירו אותם שלפניהם, ואותם שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצים לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה שסידר [רבי], ובאו רב אשי ורבינא וקבעום, עכ"ל (רש"י).
עד כאן ה'של"ה' ציטט את דברי רש"י.
השל"ה – כפי שמצטט את רש"י - מתאר את עבודת רב אשי ורבינא כעורכי הש"ס באופן גורף ומקיף.
9.2.1
אולם יש להדגיש, שמשמע שכל המשא ומתן בגמרא היה על ידי אמוראים שונים, בין אם נאמרו בשמם ובין אם לא נאמרו בשמם. ורב אשי "רק" סידר ושיבץ את הדברים בהתאמה למשנה מסויימת ולהקשר ההגיוני.
9.2.2
לא מודגש בדברי רש"י, שה"סתמא דגמרא" הוא דברי רב אשי עצמו, ולא דברי קודמיו.
9.3
והשל"ה מרחיב בדברי רש"י - כללי התלמוד (יא) כלל ה"א:
ריח. וכתב בשארית יוסף (נתיב הפירוש ד"ה הדרך השלישי): וקשה לי דבפרק כירה, שבת דף מ"ג (א) פורסין מחצלת על גבי [כוורת] דבורים בשבת, הקשה רב עוקבא לרב אשי, והשיב סתמא דגמרא לא נצרכה וכו', ובסוף הסוגיא מביא תירוץ רב אשי,
ועל זה כתבו התוספות (מג ב ד"ה רב אשי) וזה לשונם: מסתמא רב אשי השיב מיד [כן] לרב עוקבא כששאלו, אלא שסידר הגמרא תירוץ שלו תחילה וכו'. ואם רב אשי הוא המסדר והוא בסוף הביא תירוצו, מה הוא זה שאמר שמסדר הגמרא תירוץ שלו, והלא רב אשי הוא המסדר. ודוחק הוא לומר דתירוץ שלו חוזר לרב עוקבא, דהוא אמר לה והוא מתרץ לה, ועם כל זה שאל דעת רב אשי.
ועם מה שפירש רש"י (בבא מציעא דף פו א) לעיל (אות ריז) אפשר לתרץ דקרי גמרא למה שהקשו הראשונים ותרצו על אותה שאלה, ורב אשי סידרו כמו שמצאו,
ואחר זה בא בזמנו רב עוקבא והקשה אותה קושיא, ורב אשי השיב מיד, אבל כאשר קבע הדברים קבע ראשונה מה שמצא מן הראשונים.
הוא מסביר, ש"גמרא" היא דברי האמוראים ששאלו והשיבו [המשא ומתן בתלמוד], ורב אשי "סידרו כמו שמצאו", כלומר רב אשי ציטט את דברי האמוראים [גם אם לא נאמרו בשמותיהם]. ואחר כך בא גם "אמורא" מסויים והעיר מה שהעיר [כלומר הוא העיר על דברים "קודמים" ולא על דברי "רב אשי"]. משמע כלעיל בסעיף 9.2.1.
9.3.1
והשל"ה [בשם ה"שארית ישראל"] ממשיך:
אי נמי מה שאמר שסידר הגמרא תירוץ שלו מיירי על בני הישיבה אשר לפניו, והם השיבו אותו תירוץ שמביא הגמרא סתמא,
ורב אשי קבעו באותו סגנון. ומצינו דסתמא דגמרא מקרי בני הישיבה,
שהרי על הא דתנן (מסכת שבת דף ט עמוד ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, הביא סתמא דגמרא אוקימתא אחת, ואחריה דעת רב אחא בר יעקב.
וכתב הרא"ש שם (פ"א סימן י"ח) דהלכה כלישנא קמא, דסתמא דגמרא קאמר לה, דהיינו רב אשי [דהוא בתראה שסידר הש"ס],
ובסוף לשונו הביא דעת רבינו יונה דפסק כלישנא בתרא, משום דלישנא קמא לאו רב אשי אמרה אלא בני הישיבה, שנשאו ונתנו בדבר ועמדו בקושיא, והוצרכו לתרץ בדוחק שלא יצאו [חלוקים] מבית המדרש, עד שמצא רב אחא בר יעקב שינוייא (דחיקא) [רויחא], עד כאן (דברי הרא"ש).
ולפי זה נאמר דתרי סתמא דגמרא נינהו, חדא מבני הישיבה, וחדא מרב אשי הוא כפי דעת הקדוש ההוא רבינו יונה, עד כאן לשונו.
מסקנת דבריו שיש שני "סתמא דגמרא", או שתי תקופות של "עריכת הגמרא".
9.4
"סתמא דגמרא" ראשונה הם "בני הישיבה". ונראה להוסיף הסבר: כל סוגיה שנדונה בבית מדרש מסויים, או בתקופה מסויימת עבר עריכה של חכמים [או של חכם מסויים = העורך] של אותו בית מדרש ושל אותה תקופה.
9.4.1
ואולי משמע מדבריו שיש בזה מחלוקת ראשונים, האם "סתמא דגמרא" באופן כללי הם "בני הישיבה" או "רב אשי".
9.5
"סתמא דגמרא" סופית היא של רב אשי.
9.6
לפי כל הנ"ל יתכן, שכאשר שמו של רב אשי מוזכר במפורש, הרי שה"סתמא דגמרא" הם "בני הישיבה" בתקופתו.
9.7
או אולי רב אשי ערך אף את הסוגיה שנדונה בתקופתו, ומציינים את שמו רק כשדעתו היא דעת יחיד שבית דינו לא קיבלה.
9.8
ואולי להיפך, כשמובאת בסוגיה דעת רב אשי הכוונה היא לבית דינו של רב אשי – והלכה כמותו.
10
אולי כל הדיון לעיל מתאים רק למבנה מיוחד של סוגיות, או בתחילת מסכתות ו/או בתחילת פרקים/משניות.
11.
חידושי הריטב"א מסכת חולין דף ב עמוד ב:
אמר ליה אנא שחיטתן כשרה קשיא לי. פירוש רב אשי אהדר הכי לרב אחא, ושמע מינה דאיהו הוי (דעבדא) [דקבעה] להאי קושיא בסתם התלמוד, ולמדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא מסדר התלמוד,
כתוס' לעיל בסעיף 4.
11.1
וא"ת ואי אשחיטתן כשרה קשיא ליה אמאי לא אהדר הכי כדאקשי ליה רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין,
כלעיל בסעיף 5.2
11.1.1
והוא עונה:
וי"ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה, להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחין, וכן דרך התלמוד כמו שתירץ מורי הרשב"א ז"ל.
"להגדיל תורה ולהאדירה", דהיינו, רב אשי - "עורך הגמרא" בסוגייתנו- העלה אפשרויות שונות רק כדי לשלול אותן. והוא מציין שזה הסברו של הרשב"א.
11.1.2
ויש להדגיש: יש כאן ערך מתודי. ניתן לומר דברים כדי לשלול אותן, על מנת שהדברים ה"נכונים" יתקבלו טוב יותר.
12.
חידושי הרשב"א מסכת חולין דף ב עמוד א:
ולדידי ק"ל דהכא משמע דהשתא הוה ס"ד דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשי' לי' הכל שוחטין ולישנא דהכל קא דייק ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא,
ולקמן אהדר לי' לרב אחא אנא ושחיטתן כשרה ק"ל דאי בדיעבד תרתי למה לי דמשמע דא"ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי ל"ל קשיא לי',
וא"כ ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא מיד הו"ל למימר אנא תרתי ל"ל קשיא לי ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה.
עד כאן כלעיל בסעיף 5.2
12.1
ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושיא תרתי ל"ל קשיא לי' אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים וסבר שהבין רב אחא קושיתו,
ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא וכדא"ל בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא,
ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא וגם הוא סתם לשונו
ועלה בדעת רב אשי שהקשה לי' דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קתני הכל ממירין בלבד כדקתני הכל מעריכין ולא האריך לא שאדם רשאי להעריך,
ואהדר ליה התם לא דמי למתני' דהכא, דהכל דהתם ליכא למימר תרתי ל"ל דאיצטריך למיתני לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בסוגיין,
ומה ששנה התנא הכל ממירין והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש"י ז"ל,
וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין חשב ג"כ רב אשי שהי' סבור רב אחא דא"א לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא,
ודברי רב אחא לקמן ומה שתשיב רב אשי מוכיחין כן שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כנ"ל.
הוא מסביר את כל הסוגיה כדו-שיח בין שני חכמים - רב אשי ורב אחא בריה דרבא - שלא הבינו אחד את "שפת" חברו!
12.2
לפי דבריו יוצא, שאין כל ביסוס מסוגייתנו לעיקרון של תוס' והריטב"א שרב אשי היה עורך הסתמא דגמרא!
13.
והערה, קצת קשה על תוס' והריטב"א: אין בסוגייתנו ממש "סתמא דגמרא", אלא כל הדיון מתנהל בין רב אשי ורב אחא בריה דרבא!
