פתרון יצירתי / רפי זברגר

מנחות ק ע"א

הקדמה

במשנה הראשונה בדף שלנו אנו לקראת סיום הפרק, ומתמקדים בהקרבת לחם הפנים. ''המתיר'' של מנחה זו היא הקרבת הבזיכין, בדומה לקמיצה אשר מתירה את המנחות ''הרגילות''. הבזיכין של לחם הפנים אשר היה על השולחן משבת קודמת, מוצאים מחוץ להיכל ביחד עם הלחמים, ולאחר הקרבת הבזיכין על המזבח, הותרו הלחמים באכילה. המשנה דנה במקרים אשר לא ביצעו את הסדר הרגיל של המנחה.  
 

הנושא

1. סידר את הלחם בשבת, ואת הבזיכין לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת – פסול.
אם הניחו את הלחם כהלכתו בשבת, אך את הבזיכין הניחו ביום ראשון, באיחור של יום, ובכל אופן הקטירו את הבזיכין בשבת שלאחר מכן. אין לאכול את הלחם, כיוון שהבזיכין, שהם כאמור המתירים של הלחם לא היו שבעה ימים על השולחן כהלכתם, ולכן אינם יכולים להתיר את הלחם. 
אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.
עקב כך, שהבזיכין לא התירו את הלחם, אנו מגדירים את המנחה כך "שלא קרב המתיר כמצוותו", ולכן אינה פוסלת בפסולים רגילים של קרבן:
a. פיגול – אם חושבים באחד מפעולות המנחה, לאכול את הלחם חוץ לזמנו, או להקריב את הבזיכין חוץ לזמנו, שהיא מחשבת פסול, הרי שבקרבן רגיל מתחייב האוכל מן הקרבן כרת. במקרה שלנו אין חיוב כרת, כיוון ש"לא קרב המתיר כמצוותו''. 
b. נותר – אכילה לאחר זמן מחייבת כרת משום ''נותר'', אך מכיוון שלא קרב המתיר כמצוותו, אין חיוב כרת במקרה שלנו. 
c. כנ''ל לגבי טמא – אין חיוב כרת על טמא שאכל את הקרבן מאותה סיבה. 
2. סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת, והקטיר את הבזיכין לאחר השבת – פסולה.
במקרה השני אמנם סדרו את הלחם וגם את הבזיכין בזמנם, אך הקטרתם של הבזיכין היית קודם זמנה, באחד מימי השבוע, שהרי לא חיכו עד שבת הבאה להקטירם. גם כאן נפסל הלחם מאכילתו. 
ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.
וגם במקרה זה הבזיכין ''לא קרבו כמצוותן'', ולכן אין חיוב כרת על איסורי פיגול, נותר וטמא, כמו במקרה הראשון. 
3. סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת – פסולה.
אם הניח, גם את הלחם וגם את הבזיכין שלא בזמנם - באחד מימות השבוע ולא בשבת, ולאחר מכן הקטיר את הבזיכין בשבת הקרובה, הרי שהלחם נפסל, משום אותה סיבה: הבזיכין לא שהו על השולחן משבת לשבת, ולכן "לא קרבו המתירים (הבזיכין) כמצוותן" . 
כיצד יעשה? יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום.
ישנם שני הסברים לקטע זה של המשנה:
a. כיצד יעשה כאשר הניחו על השולחן את הלחם והבזיכין באחד מימות השבוע, ולא היו על השולחן משבת לשבת (ועדיין לא הקטיר את הבזיכין בשבת הקרובה)? 
יניח את הבזיכין והחלות לשבת שלאחר מכן, ואז יקטיר את הבזיכין, ואז ניתן יהיה לאכול את הלחם. שכן, אין איסור להשאירם יותר מן הזמן הקצוב, אך יש להקפיד על שתי הלכות:
i. שיהיו הלחם והבזיכין מונחים בשבת, למרות שהונחו בפועל לפני השבת. 
ii. שיעבור שבוע, משבת זו לשבת שלאחריה, ורק אז יוקטרו הבזיכין, וניתן לאכול את הלחם. 
b. מיוחס לקטע שלפניו: אם הניחו את הלחם והבזיכין ביום ראשון, וכבר הקטירו את הבזיכין בשבת.
אמרנו במקרה זה כי הלחם נפסל, אך אם בכל אופן מבקשים להתיר את הלחמים הללו, יש להניח בזיכין נוספים, לחכות שבוע ורק אז להקטיר שוב את הבזיכין ואז יהיה מותר לאכול את הלחם. 
 

מהו המסר?

למדנו בדין האחרון במשנה, כי גם אם ''עשינו שלא כהוגן'', והנחנו את הלחם והבזיכין ביום ראשון בשבוע, במקום בשבת, הרי שהלחם לא נפסל בלינה כשהגיעה השבת הקרובה, כיוון שלא שהה שבוע שלם על השולחן ביחד עם הבזיכין. לכן, מותר להשהותם במשך שבוע נוסף, כך שיעבור זמן ''משבת לשבת'' ואז יהיה מותר להקריבם.
הלכה זו מלמדת אותנו ''לא להילחץ'' מטעות שעשינו, ולפעמים ניתן "לתקן את המעוות" ע''י פעולה פשוטה (או במקרה שלנו ''אי פעולה'' וציפייה לשבת הבאה).
איני יודע אם מקרה כזה חל במציאות, בזמן עבודת בית המקדש, אך גם אם לא, והלכה מדברת על מקרה שיכול היה לקרות, הרי אנו לומדים מכאן את דרך התייחסות לטעויות.
לא לחשוב לאחר עשיית טעות כי אין דרך לצאת מכך, כמו כן, רצוי מאוד לא לעשות מעשה פזיז של הקטרת הבזיכין (למרות שלפי ההסבר השני לעיל, גם אם הקטירו את הבזיכין יש מוצא), אלא לבחון את המציאות, בד בבד עם לימוד ההלכות, ובמקרים לא מעטים, ניתן יחסית בקלות, לתת פתרון יצירתי לבעיה שנוצרה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]