סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף צט ע"ב

 

בענין חלוקת לחם הפנים בערב פסח שחל להיות בשבת

 

בענין חלוקת לחם הפנים בבית המקדש - אשר בדרך כלל היתה ביום השבת - שנינו במשנה (צט עב): "חל יום כיפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב", וברש"י: "חל יום כיפורים להיות בשבת, ואין יכולין לאוכלו היום, החלות מתחלקות לערב, ולא למחר, דנפסל בלינה...", ואילו ביוה"כ עצמו לא חילקו את החלות, כמבואר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"ד) שחששו "שמא ישכח ויאכל" (עי' מג"א סי' תריב סק"ו).

בשו"ת 'אבני נזר' (או"ח סי' שפ) מביא שנשאל על ידי גיסו הג"ר יצחק חיים הכהן רפאפורט זצ"ל אב"ד אוסטרובה, לפי מה שדן המהרש"א במס' פסחים (צט:) לענין מצה שאינה משומרת לשם מצה - אם מותר לאכלה בערב פסח, ומצדד שאינה דומה למצה עשירה שהעלו התוס' (פסחים שם ד"ה לא יאכל) שמותר לאכלה, דשאני מצה עשירה שאין בה טעם מצה, משא"כ מצה שאינה משומרת - טעם מצה יש לה, ולכן אסור לאכלה בערב פסח, ולפי זה יהיה אסור לאכול לחם הפנים בער"פ שחל להיות בשבת, והגם שאי אפשר לצאת בה ידי חובה בפסח, כי יש לה דין מצה עשירה מצד גדלותה - והגם שאינו טעון שמן ואין בו מי פירות, וגם שאינו נאכל בכל מושבות, ולצאת ידי חובת מצה צריך למצה הנאכלת בכל מושבות (עי' פסחים לו:), ומכל מקום יש בה טעם מצה - ואם כן כשם ששנינו כלפי יוה"כ שחל להיות בשבת ש"החלות מתחלקות לערב", ככה היה צריך להיות גם בשבת ערב פסח, שאסור לאכלו ביום, והיו ראויות להיות מתחלקות בערב.

והשיב לו ה'אבני נזר': "נראה לי, דודאי משום 'חביבה מצוה בשעתה' - מצוה לאכול מבעוד יום, והא מצינו דהקטרת אברים ופדרים דוחה שבת אף דאפשר משתחשך (עי' פסחים סח: מנחות עב.), וא"כ אכילת לחם הפנים, שהיא מצוה שצריך לעשותה עכשיו, דוחה איסור אכילת מצה בער"פ שאין איסורה רק משום ביטול ופגם המצוה שבערב... ואם כן אפילו תימא דפגם מצוות מצה הוא טפי, הלא מותר לטמא לקרובים אף שעי"ז יתבטל אח"כ מפסח, כיון שעדיין לא חל חיוב פסח, שעדיין לא הגיע זמנה, וכדאיתא בפרק הישן (סוכה כה:), והכא נמי מותר לאכול עכשיו לחם הפנים משום חביבה מצוה בשעתה, אף שמ"מ יפגום המצה שבערב".

נידון זה העלה גם ה'משך חכמה' בפרשת אמור (ד"ה ביום השבת) וציין לדברי הגמרא במס' פסחים (נח.) שמפורש שם בדברי רש"י (ד"ה ובזיכין) ותוס' (ד"ה קעבדינן) שהיתה חלוקת לחם הפנים בער"פ שחל להיות בשבת בשעה שביעית של היום, ועי"ש שהסיק כעין דברי האבנ"ז.
בספר 'גור אריה יהודה' להג"ר משה יהודה ארי' לייב בן הגר"מ זעמבא הי"ד (קונ' המועדים סי' ז אות כ וסי' טז אות יב) ציין כלפי דברי ה'אבני נזר', כי בכדי להתיר אכילת לחם הפנים בער"פ אין צורך לכלל ד'חביבה מצוה בשעתה', אלא שניתן להביא לכך דבריו המחודשים של הרמב"ם בפירוש המשניות במכילתין (פ"ב מ"ב): "ולחם הפנים הזה אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד", ובתוס' יו"ט הרבה לתמוה על כך, ואחת התמיהות היא משנתנו המפורשת, שביוה"כ שחל להיות בשבת היו מתחלקות בערב, והרי שנאכלות במוצאי שבת. וכתב הגאון הנז' לחדש בדברי הרמב"ם, כי במצות אכילת קדשים ישנם שני חלקים: א. עצם מצות האכילה. ב. חובת האכילה שלא יבואו לידי נותר. וכך יתבאר דברי הרמב"ם: עצם מצות אכילת לחם הפנים הוא רק ביום השבת עצמו, וכמו שהביא הפסוק (ויקרא כד, ח): "ביום השבת ביום השבת יערכנו", אכן במוצ"ש כבר אין באכילתם משום קיום מצות אכילת לחם הפנים, אולם עכ"ז ישנה חובה לאכלם בכדי שלא יבואו לידי נותר. נמצא, שקיום מצות אכילת קדשים בלחם הפנים אינו אלא בשבת עצמו, ובמוצ"ש אין בזה כבר מצות אכילת קדשים, ולכן בער"פ שחל להיות בשבת, שפיר דוחה מצות אכילת לחם הפנים את האיסור דרבנן של אכילת מצה בער"פ, דאל"ה תתבטל לגמרי המצוה דאורייתא של אכילת לחם הפנים כאשר יחול ער"פ בשבת, ולכן שפיר נדחית האיסור דרבנן של אכילת מצה בער"פ.

עוד חידש הגאון הנזכר, כי לאמיתו של דבר באכילת מצה אין שום איסור באכילת מצה בער"פ, ואין צורך כלל להסברות הקודמות - שבעצם יש איסור באכילת המצה באכילה דמצוה, אלא שאכילת לחם הפנים דוחה איסור זה, והביא לכך דברי ה'פרי מגדים' (או"ח מ"ז סי' תסח סק"ז) שבאכילה דמצוה לא שייך כלל האיסור האמור בירושלמי "האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו" (ראה ב"י סי' תעא ס"ב), וסברתו עמו, כי מאחר שאוכלה בגלל חובת המצוה שיש עליו עתה, הרי אינו אוכלה בגלל שרוצה להקדים את מצות אכילת מצה שבערב - כבר מבעוד יום, ואינו דומה לבא על ארוסתו בבית חמיו, והביא הפמ"ג ראיה לכך מהא דאמרו (פסחים יג:): "אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה", ואמרו שם: "הכא בארבעה עשר עסקינן וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול" (ופירש"י: "אין מביאין קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו שקבעה לו תורה, ונמצא בא לידי נותר, ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם יביאום בארבעה עשר אינן נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות"), ותמוה הדבר מדוע נתנו טעם 'מפני חמץ שבה', הלא גם בגלל 'מצה שבה', והיינו לחמי תודה שאינם חמץ, יש לחשוש שיבואו לידי פסול, שהרי אסור לאכלם בער"פ אחרי חצות - שאינן מצה עשירה, ונמצא שבאות לידי נותר, ועכצ"ל שבאכילת מצוה ליכא איסור דאכילת מצה בער"פ, ואין הדבר נחשב כמי שבא על ארוסה בבית חמיו, ולכן אין חשש מפאת 'מצה שבה', וה"ה לענין לחם הפנים - מאחר שיש מצוה באכילתם אין שום איסור לאכלם בער"פ, ושפיר מתחלקות גם בער"פ שחל להיות בשבת. [וע"ע אודות קושיא זו בשו"ת 'דובב מישרים' (ח"ג סי' מב. הגר"י רפאפורט הנ"ל - גיסו של האבנ"ז והשואל שאלה זו - היה דודו, אחי אמו); 'אמבוהא דספרי' (על הספרי בהעלותך עמ' קיב); 'מרחשת' (ח"א סי' יא ענף ג); קובץ 'בית אברהם' (ווארשא תרצד סימנים לח-מ)].



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר