טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה – פרסאה/מימוזופס
"והא דרב לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי ושדא קשייתא לבוכיא, אמר ליה רבי חייא: בר פחתי, כנגדו ביום טוב אסור. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? תא שמע, דכי אתא רב לבבל אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא. מאי לאו בפרסייאתא ולא קיבלה! לא, בארמיאתא הואיל וחזי אגב אימייהו" (שבת, כט ע"א).
פירוש: וְהָא [והלכה זו] של רַב לָאו [לא] בְּפֵירוּשׁ אִיתְמַר [נאמרה], אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְמַר [מכלל הדברים נאמרה], שדברים אלה הסיקו ממה שנהג רב, ולא מדבריו המפורשים. שמעשה היה שרַב אָכַל תַּמְרֵי [תמרים] ביום חול וּשְׁדָא קַשְׁיָיתָא לְבוּכְיָא [וזרק את הגרעינים לתנור]. אָמַר לֵיהּ [לו] ר' חִיָּיא: בַּר פַּחְתֵי [בן אצילים], כְּנֶגְדּוֹ בְּיוֹם טוֹב אָסוּר. כלומר, דבר דומה לזה, לזרוק גרעיני תמרים ולהסיק בהם תנור אסור ביום טוב. ושואלים: קִיבְּלָהּ רב להלכה זו מִינֵּיהּ [ממנו], אוֹ לֹא קִיבְּלָהּ מִינֵּיהּ [ממנו]? תָּא שְׁמַע: דְּכִי אֲתָא [שכאשר בא] רַב מארץ ישראל לְבָבֶל אֲכַל תַּמְרֵי [תמרים] ביום טוב וּשְׁדָא קַשְׁיָיתָא לְחֵיוָתָא [וזרק את הגרעינים לבהמות] לאכילה. מַאי לָאו בְּפַרְסָיָיאתָא [האם לא היה זה בתמרים פרסיים] שהם תמרים מעולים, והבשר, גוף הפרי, יורד כולו מן הגרעינים והגרעין נשאר חשוף לגמרי, והריהו לכאורה מוקצה גמור, שהרי אין בו שימוש לאדם כלל. ומאחר שזרקו רב לבהמות הרי זה סימן כי לֹא קִיבְּלָהּ להלכה זו ממנו, ואינו סבור שיש בכך איסור. ומשיבים: לֹא, מדובר כאן בְּאַרְמָיָאתָא [בתמרים ארמיים] שאינם נקלפים יפה, ומשהו מבשר התמר נשאר על הגרעין. וגרעינים אלה הוֹאִיל וַחֲזִי [וראויים] הם אַגַּב אִימַּיְיהוּ [אמם, הפרי עצמו], מותר לטלטל אף אותם" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שם באנגלית: Persea שם מדעי: Mimusops shimperi
שם נרדף במקורות: פרסאה, פירשע? תמרי פרסייתא?
נושא מרכזי: לזיהוי "תמרי פרסייתא", "פרסאות" ו"פירשע"
תקציר: רוב המפרשים מזהים את "תמרי פרסייתא" כזן תמרים שמוצאו מפרס אך חולקים האם הוא משובח מהזן "תמרי ארמייתא" או נחות ממנו. בכמה מקורות בספרות חז"ל מוזכרים פירות הנקראים "פרסאות" בעלי מחזור חיים יוצא דופן בכך שהבשלת הפרי נמשכת כשנתיים ולכן מועד השביעית שלהם שונה מרוב הפירות. בין המפרשים קיימות שתי שיטות עיקריות לזיהוי הפרסאה. רובם מזהים את ה"פרסאות" כזן מסויים של תאנים ואם כך אין הם "תמרי פרסייתא". לעומתם כמה מהפרשנים סבורים ש"פרסאות" ו"תמרי פרסייתא" הם שמות נרדפים של אחד מזני התמרים בבבל.
בין החוקרים אנו מוצאים סברה שמקור השם "פרסאות" הוא בעץ הטרופי שנקרא ביוונית פרסאה ומזוהה כמין Mimusops shimperi (או בשם הנרדף Mimusops laurifolia) ממשפחת הספוטיים. לדעתם מין זה הוא ה"פירשע" המוזכר בתוספתא (כלים, בבא מציעא, פ"ב הל' י"ט) כעץ המשמש להכנת כלים. עצת המימוזופס אכן משמשת לבניית כלים ורהיטים אך מכילה שרף חלבי שיש להיפטר ממנו. דבר זה עולה בקנה אחד עם הפרשנות לדברי התוספתא "כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פרשע מפני שהן מחוסרות שליקה". בתיאור הפרסאה על ידי תאופרסטוס (287-371 לפנה"ס) נאמר שהוא נושא פירות בני גילאים שונים במשך כל השנה דבר העשוי להתאים לדברי רבי יהודה במשנה בשביעית (פ"ה מ"א): "... הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים". עדיין לא מצאתי בספרות המדעית תימוכין לכך שמקצב גידול פירות המימוזופס הוא רב-שנתי בדומה לפרסאות.
חילופי גרסאות בין אשכרוע ופירשע במשנה בכלים (פי"ב מ"ח) עשויים להצביע על דמיון ביניהם ואולי על כך שהם שמות נרדפים. אפשרות זו מופיעה ב"כסף משנה" (הלכות כלים, פ"ה הל' א): "ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה וכו'". הוא מוסיף: "... דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה וכו'". הדבר מזכיר את איכותה הגבוהה של עצת האשכרוע. ח. י קאהוט מעלה כמה אפשרויות זיהוי לפירשע ביניהן גם את האשכרוע אך הצעה זו בעייתית לאור כך שאין הוא עץ פרי.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
תמרי פרסייתא
הפירות הנקראים "תמרי פרסייתא" מוזכרים בתלמוד הבבלי שלוש פעמים בצמוד ל"תמרי ארמיאתא" וכשונים מהם לעניין הלכה. מתוך ההקשרים בשלושת הסוגיות ניתן להסיק שהכוונה לשני זני תמרים כאשר, על פי חלק מהמפרשים הזן "פרסייתא" משובח מהזן "ארמיאתא". בסוגייתנו מפרש רש"י: "פרסייתא - תמרים טובים ומתבשלים יפה, וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהן, ואין הגרעינין ראוין לטלטל - ואפילו הכי שרי לטלטלן למישדינהו לחיותא, אלמא, לא קיבלה מיניה. בארמיתא - דאין מתבשלות יפה, ואין האוכל נפרש מהן ומשתייר בגרעיניהן, וחזו לאדם". איזכור נוסף באותו הקשר: "הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו, הואיל וחזיין אגב אמן. ודפרסייתא אסור" (שבת, קמג ע"א). כתב רש"י: "פרסייתא - תמרים טובים הם, ואין מאכילין אותן לבהמה". צמד פירות אלו מוזכר גם לעניין דיני ממונות: "רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא כוותיה דרב נחמן בששים. לישנא אחרינא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא. והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה, והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה"(1) (בבא קמא, נט ע"א). מפרש רש"י: "דקלא פרסאה - חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו". "תמרי פרסייתא" מוזכרים כאחד ממרכיבי תרופה לצהבת: "לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר ואי לא לייתי רישא דשיבוטא דמילחא, ולישלוק בשיכרא ולישתי ... ואי לא - ליתי תלתא קפיזי תמרי פרסייתא, ותלתא קפיזי דקירא דנישתרופי, ותלתא קפיזי אהלא תולענא ולישלוקינהו בשיכרא ולישתי"(2) (שבת, קי ע"ב).
בניגוד למפרשי המשנה הסבורים ש"תמרי פרסייתא" משובחים יותר מ"תמרי ארמייתא" הרי שבערוך (ערכים "ארם" ו"פרס") אנו מוצאים גישה הפוכה:
"... פירוש תמרי ארמיתא גרעיניהין רכין ונאכלים עם תמרין עצמן ... בב"ק פרק הכונס צאן לדיר דכיצד משלמת ... הלכתא כרב דשם בששים בדיקלא ארמא דחשיב הוא דאילו שיימינן באנפי נפשיה פוגם ומזיק. והלכתא כריש גלותא דשם באנפי נפשיה אדיקלא פרס' שהן כפניות מין בוסר שאינן מתבשלין דלא חשיב ולא פגים ומזיק כולי האי" (ערך "ארם").
"פרסייתא גדולות שאינן ראויין להיאכל ... בפרק ה' בשביעית הפרסאות שביעית שלהן למוצאי שביעית שהן עושין לשתי שנים. פירוש הן תמרי פרסייתא שהן עושות לשתי שנים. פירוש אחר מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים" (ערך "פרס").
שתי הגישות מקבילות לשני פירושים המובאים ברי"ף (שבת, פרק כ"א) אולם קיימים הבדלים קלים בין השיטות בתיאור תכונות שני זני התמרים.
"גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטלינהו הואיל וחזיין אגב אמייהו, פירוש: מפני שהן רכין ונאכלין עם התמרה עצמה. דפרסייתא אסור לטלטל מפני שהן קשין ואין נאכלין עם התמרים. פ"א תמרי ארמייתא קשין הן ובהמה אוכלתן עם הגרעינין ולפיכך מטלטלין אותן. ותמרי פרסייתא רכין הן ואין הבהמה אוכלת אותן ולפיכך אין מטלטלין אותן. ומסתברא דהני מילי במקום שמאכילין את התמרים לבהמות כגון בבל ויריחו אבל במקום שאין מאכילין את התמרים לבהמות אלו ואלו אסור לטלטלן".
פרסאות
הפרסאות מוזכרות במשנה פעם אחת בשביעית (פ"ה מ"א): "בנות שוח שביעית שלהם שניה, שהן עושות לשלש שנים. רבי יהודה אומר: הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח". בתוספתא (שביעית, פ"ד הל' א') נאמר: "רבי יהודה אומר: הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו הרי הן אצלך בטבריה ואינן עושות אלא בנות שנתן". הלכה זו מוזכרת גם בירושלמי (וילנה, שביעית, פ"ה הל' א') ובספרא (בהר, א פ"א) אלא ששם נכתב "הפרסיות". בבבלי (בבא קמא, נט ע"א) אנו מוצאים "דקלא פרסאה" והשאלה האם הוא זהה ל"פרסאות" נתונה למחלוקת כפי שנראה להלן.
בין הפרשנים המסורתיים אנו מוצאים שני זיהויים עיקריים ל"פרסאות": זן מסויים של תמרים או זן תאנים. הערוך (ערך "פרס") ציין את שני הזיהויים: "... הפרסאות שביעית שלהן למוצאי שביעית שהן עושין לשתי שנים פירוש הן תמרי פרסייתא שהן עושות לשתי שנים. פירוש אחר מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים". שני פירושים אלו מובאים גם בר"ש בשמו של הערוך: "פרסיות - פירש בערוך תמרי פרסייתא שהן עושין לב' שנים. עוד פירש מין תאנים שעושין מב' שנים לב' שנים". הריבמ"ץ בשביעית מפרש: "רבי יהודה אומר הפרסאות. פירוש הן תמרי פרסייתא". על פי חלק ניכר מהמפרשים הפרסיות הן פרי שמוצאו מפרס. למשל בעל "תפארת ישראל" כתב: "הפרסאות. מין תאנים שעיקר גדולן בפרס, אבל נוטעין אותן גם בארץ ישראל". בקו מחשבה זה, אם כי לגבי תמרים, הסיק ד"ר ע. לונדון(3) שהיה מעבר חוטרים איכותיים בין פרס, ארם (צפון מערב לבבל) ובבל. העובדה שבדיון הלכתי בבבל מוזכרים דקלים הנושאים שמות של ארצות שכנות מעידה על מעמדם המיוחד ופרסומם. יחד עם זאת מיעוט האיזכורים רומז אולי על כך שהדבר היה ייחודי ואולי יוצא דופן.
לפי רוב הפרשנים הפרסיות הינן זן של תאנים. בכתב יד אנטונין הפרסיות מזוהות כתאנים המבשילות ראשונות דבר שאינו מתאים לתאורן במשנה. בעל "מוסף הערוך" פירש את משמעות השם "פרסייתא": "שם כולל לכל דבר של אשתקד וכן התאנים שגמלו בשנה אחד ומבושלים בשנה אחרת הם של שנה שעברה". זיהוי ייחודי מופיע אצל רבי נתן אב הישיבה (שביעית, ה') והוא קני סוכר (קצב לסכ'ר).
פרסאה/פרשע = מימוזופס
ע. לעף וי. פליקס(4) מזהים את הפרסאות עם העץ הטרופי Mimusops laurifolia/Mimusops shimperi ממשפחת הספוטיים (Sapotacea) שנקרא ביוונית פרסאה(5). לדעתם ה"פירשע" המוזכר בספרות חז"ל (ראו להלן) הוא שם נרדף לפרסאה (Persea). הפרסאה גדל בר באיזורים טרופיים בגבהים שבין 500-1200 מטר. תפוצתו הטבעית משתרעת מצפון מזרח אפריקה הטרופית, סודן, ג'יבוטי, אריתריאה, אתיופיה, סומליה ועד תימן וסעודיה בחצי האי ערב. העץ הובא למצרים שם גודל כעץ פרי ונוי וכמקור לעצה ומשם הובא לישראל, סוריה ודרום אירופה. מקור השם פרסאה הוא כנראה בשמו של הגיבור המיתולוגי פרסאוס. הפרסאה היה מקודש במצרים כפי שניתן ללמוד ממצאים ארכיאולוגיים רבים מימי הממלכה העתיקה. זוהו שרידי עץ, עלים וזרי ענפים. על קברים נמצאו תיאורים גרפיים של מלכים שהעץ סוכך עליהם או שהם עולים מתוכו. חשיבותו הרבה באה לידי ביטוי בחוק שהיה קיים בתקופת שלטונו של הקיסר הביזנטי ארקדיוס שאסר לעקור או למכור עצי פרסאה במצרים.
הפירשע מוזכר בתוספתא (כלים, בבא מציעא, פ"ב הל' י"ט): "כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פרשע מפני שהם מחוסרים שליקה. רבי יהודה אומר העושה כלים מגרפות של זית טהורין מפני שהן מחוסרים שליקה וממירים את מה שבהן". על פי חלק מהנוסחאות הפירשע מוזכר גם במשנה בכלים (פי"ב מ"ח) במקום הנוסח שלפנינו שבו נכתב אשכרוע(6). רע"ב מפרש: "חוץ משל אשכרוע - גרסינן. והוא מין ארז. תאשור, מתרגמינן אשכרוע. וגולמי כלים שנעשו מעץ זה, טהורין, לפי שקליפתו עבה וקשה, ואין חשובין כלים עד שתוסר קליפתם ותגמר מלאכתם. וגירסת התוספתא, חוץ משל פירשע מפני שהן מחוסרים שליקה. ופירשע הוא עצי גופר, וכלים הנעשים ממנו אין מלאכתן נגמרת אלא בשליקה, שמכניסים אותן באש ומוציאן שלק ושוב אין יראים שמא יסדקו". לגירסת התוספתא המדובר הוא בפירשע ומטרת השליקה היא להוציא את ה"שלק". בלשון בעל "תפארת ישראל": "עד שתשלק. היינו שיכניסנו באש להוציא השמן שבגוף העץ שבו, וכל הנך דיני כלי עץ לא שייכי הכא בפרקן דמיירי כולו בכלי מתכות". פירוש זה מתייחס למין המכיל שרף דבר המתאים אולי לזיהוי הפירשע עם הפרסאה השייכת למשפחת הספוטיים שמשמעה "צמח שרף". במשפחה מינים שונים שחלקי הצמח שלהם מכילים שרף חלבי או גומי שיש לסלקו לפני השימוש בכלים הנעשים מהם. לדעת י. פליקס השליקה נועדה להוציא את מרירות שרף העץ. כאמור, עץ זה שימש להכנת כלים ורהיטים ויכול להתאים לדברי התוספתא "כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פרשע מפני שהן מחוסרות שליקה". גם לצורך בניית רהיטים יש צורך לסלק את השרף.
תיאופרסטוס תיאר את הפרסאה במצרים ואביא את דבריו כפי שהם מצוטטים בספרו של פליקס:
"במצרים גדל עץ הפרסאה, המרשים בגודלו ויופיו, הוא דומה מאד לאגס\ בעליו פרחיו וענפיו, ובצורתו הכללית, אלא שהוא ירוק עד, בעוד שהאגס נשיר. הוא טוען שפע של פירות בכל העונות, מכיוון שהפרי החדש משיג את הפרי של השנה הקודמת, הפרי בשל בעונה של רוחות האטסיאס (etesias). גודלו כאגס, אבל צורתו מוארכת כשקד וצבעו ירוק כעשב. בפנים יש לו גלעין כמו בשזיף, אך קטן ורך יותר. הציפה מתוקה וטעימה, נוחה לעיכול, כדי כך שאינה מזיקה אף אם אוכלים ממנה הרבה. לעץ שורשים מפותחים בעובים, אורכם ומספרם. גם העצה חזקה ונאה, שחורה כמו המיש, ממנה מייצרים האנשים את פסליהם, מטותם שולחנות וכד'".
לדעת י. פליקס יש בתאור הפרסאה כמניב פירות במהלך כל השנה (בדומה לתאור פירות האתרוג), כדי לתמוך בזיהוי הפרסאות עם המימוזופס משום שתאור זה עשוי לשמש כרקע למחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי קביעת שנת השביעית: "בנות שוח שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים. רבי יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים, אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח" (שביעית, פ"ה מ"א). בתוספתא (שביעית, ליברמן, פ"ד הל' א') אנו לומדים על השפעת טמפרטורת בית הגידול על קצב ההבשלה: "רבי יהודה אומר: הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: הרי הן אצלך בטבריה ואינן עושות אלא בנות שנתן". בתוספתא לא מובאת תשובת חכמים לרבי יהודה אך בירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ה הל' א') מובא דיון לגבי תאנה ושם חכמים עונים לרבי יהודה: "לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה. אמר רבי יונה: מונה מאה יומין למפרע אם חל לתוכן חמשה עשר בשבט והוא יודע אימתי חנטה. אמרו לו: והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת, אמר להן והרי עמכם בציפורין והן עושות לשתי שנים". על פי ה"תוספתא כפשוטא" דו-שיח זה נכתב לגבי הפרסאות דבר אפשרי רק אם נניח שפרסאות הן תאנים.
על מנת לאמת את תיאור הפרסאה על ידי תיאופרסטוס עם העץ הנקרא Mimusops ומזוהה כפרסאה גם בימינו ניסיתי למצוא ברשת תיאורים בוטניים עדכניים. עדיין לא הצלחתי למצוא תיאור של מקצב התפתחות הפרי אם כי ניתן לשער מתוך השוואה לעצי פרי טרופיים אחרים (למשל שקמה) שהעץ מצמיח פרחים כמעט לאורך כל השנה וכך עשויים להמצא עליו בו-זמנית פירות בני גילאים שונים. הפירות ענבה בגודל 2*3.5 ס"מ והזרעים בגודל 1.2*2 ס"מ. הציפה בצבע חום בהיר עד כהה. הפירות מתוקים וטעימים כפי שתיאר תאופרסטוס. נקודה אחת של חוסר התאמה מוחלט קשורה לצבע העצה. בניגוד לקביעתו של תיאופרסטוס שעצת הפרסאה שחורה ודומה לעצת המיש בכתיבה המודרנית היא מתוארת כבעלת צבע חום בהיר או לבן צהבהב.
 |
|
 |
|
Mimusops balata צילם: B.navez |
|
Mimusops commersonii צילם: Kags |
מקורות עיקריים:
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (254-256).
ח. צ. אלבוים, תשע"ד, מסורת צמחי המשנה – לחקר פרשנות הריאליה – היווצרותה ומסירתה, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר, בר אילן (עמ' 168-169).
(1) פירוש: מסופר: רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ עֲבוּד עוּבְדָא כְּוָותֵיהּ [עשו מעשה כשיטתו של] רַב נַחְמָן והעריכו דקל שניזוק בְּשִׁשִּׁים אגב הקרקע. והלכה זו נאמרה בלִישָּׁנָא אַחֲרִינָא [לשון אחרת]: רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ שָׁמוּ (העריכו) את הנזק שנגרם ל דִּקְלָא [דקל] אַגַּב הערכת קְטִינָא דְּאַרְעָא [חלקת האדמה] שבה עמד הדקל, כמה היתה שווה עם הדקל וכמה בלעדיו. ומסכמים: וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ [והלכה כשיטתו] של רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ [בנו] של רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּדִקְלָא דְּאַרְמָאָה [בדקל ארמי] שאיננו משובח, שנאמד אגב הקרקע, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ גָּלוּתָא [והלכה כשיטתו של ראש הגולה] בְּדִקְלָא פַּרְסָאָה [בדקל פרסי] שהוא משובח, ויש לו חשיבות לעצמו, ואין מעריכים אותו אגב הקרקע.
(2) לְיַרְקוֹנָא [לרפואת חולי ירקון] שישתה תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא [שנים מן הדברים המוזכרים שם בשכר], וּמִיעֲקַר [וייעקר]. ואמרו: וְאִי לֹא היו לו אותם דברים, קומוס אלכסנדרי, כרכום גינה ואלום, או שלא הואילו לֵיְיתֵי רֵישָׁא דְּשִׁיבּוּטָא דְּמִילְחָא וְלִישְׁלוֹק בְּשִׁיכְרָא, וְלִישְׁתִּי [יביא ראש שיבוטה במלח ויבשלנו בשיכר, וישתה] אותו משקה ... מוסיפים: וְאִי [ואם] לֹא הועילה רפואה זו לֵיתֵי תְּלָתָא קְפִיזֵי תַּמְרֵי פַּרְסַיָיתָא [יביא שלוש מידות תמרים פרסיות], וּתְלָתָא קְפִיזֵי דְּקִירָא דְּנִישְׁתַּרוּפֵי [ושלוש מידות שעוה נוטפת], וּתְלָתָא קְפִיזֵי אָהָלָא תּוֹלַעֲנָא [ושלוש מידות אהל אדום], וְלִישְׁלוּקִינְהוּ בְּשִׁיכְרָא, וְלִישְׁתִּי [ויבשלם בשיכר, וישתה] אותו משקה.
(3) ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית'. פרק התמר. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.
(4) 'עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל', עמ' 254-256.
(5) במשפחת הספוטיים מינים רבים נושאי פירות כספולידה, Pouteria sapota ו - Pouteria viridis. בימינו נקרא בשם Persea עץ האבוקדו אך מקור סוג זה על מיניו וזניו הרבים הוא במרכז אמריקה ובתקופה הקלאסית לא היה ידוע באזורנו.
(6) למעשה גירסת התוספתא מבוססת יותר שהרי ב – 4 כתבי יד המשנה בכלים (שם) המקבילה לתוספתא נכתב פירשע. ייתכן והרקע להחלפה הוא דמיון בין המינים או אולי מדובר בשמות נרדפים (כפי שסבר ח. י. קאהוט). הערוך (ערך "פירשע") כתב: "בטבעת פרק י"ב בכלים. וכל גולמי כלי עץ טהורין חוץ משל פי רשע פירוש עץ ארז והוא עצי גפר שדומה לאשכרוע ובלעז פוקסינו"ן ויש אומרים בוס"ו (שמות הלעז של אשכרוע. ראו במאמר "ובה שני גורלות. של אשכרוע היו").
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
