מציאות מול אוטופיה / רפי זברגר

מנחות צג ע"ב צד ע"א

הקדמה

בדף צ''ג השווינו בין פעולת סמיכה לפעולת תנופה בכך ששתי הפעולות אינן מעכבות את כפרת האדם המקריב. במשנה המסיימת את דף זה וגולשת לדף הבא, אנו ממשיכים להשוות בין שתי הפעולות, ומזהים חומרות שישנן באחת מהפעולות יותר מבשניה. 
 

הנושא

חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה:
ישנן צדדים חמורים יותר בסמיכה מאשר בתנופה, ויש ההיפך: בתנופה יותר מאשר בסמיכה.
1. שאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים.
סמיכה חמורה יותר מתנופה בכך שאם יש קרבן של מספר שותפים, הרי שבתנופה אחד השותפים יכול להניף עבור כולם, אך בסמיכה, אין האחד יכול לסמוך עבור כולם, אלא כל אחד ואחד חייב לסמוך. 
2. חומר בתנופה: שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור, חיים ובשחוטין, ובדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים מה שאין כן בסמיכה.
תנופה חמורה יותר מסמיכה בכך, שהתנופה נוהגת בקרבנות מסוימים בהם אין סמיכה:
a. קרבנות יחיד וקרבנות ציבור – תנופה נוהגת בשניהם, סמיכה רק בקרבנות יחיד, כמו שלמים, אך לא נוהגת בקרבנות ציבור (מלבד שני קרבנות אשר למדנו לעיל).
b. קרבנות חיים וקרבנות שחוטים – תנופה נוהגת גם בחיי הקרבן וגם לאחר שחיטתו, כמו למשל בכבשי עצרת. 
וסמיכה נוהגת רק בקרבות חיים ואין סמיכה לאחר שחיטה.
c. דבר שיש בו רוח חיים ודבר שאין בו רוח חיים – תנופה נוהגת גם בדברים שאין בהם רוח חיים, כגון לחמי תודה ולחמי נזיר ועוד, לעומת סמיכה שאין סומכים אלא רק על בעלי חיים. 
הגמרא מקשה על הדין הראשון (סמיכה חמורה מתנופה): 
ותתרבה תנופה בחוברין מקל וחומר: ומה סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין נתרבתה בחוברין, תנופה שנתרבתה בשחוטין אינו דין שנתרבתה בחוברין?
מנסה הגמרא ללמוד תנופה של קרבן שותפים בקל וחומר מסמיכה: למדנו בדין השני כי סמיכה אינה נוהגת לאחר שחיטת הקרבן, ובכל אופן סומכים כל השותפים בקרבן משותף, נעשה קל וחומר לתנופה אשר נוהגת גם לאחר שחיטה, ונחייב גם בה את כל השותפים להניף? ומדוע אמרנו בדין הראשון, כי אחד מניף לכל השותפים. 
נלמד את התשובה המעניינת של הגמרא: 
משום דלא אפשר. היכי ליעביד? לינפו כולהו בהדי הדדי - קא הויא חציצה, ליניף וליהדר וליניף - תנופה אמר רחמנא ולא תנופות.
תשובת הגמרא בעצם אומרת: נכון, לפי הקל וחומר באמת, כל שותף היה צריך להניף. אבל מה לעשות שאין לנו אפשרות טכנית לבצע זאת. והגמרא מפרטת מדוע: 
• לינפו כולהו בהדי הדדי - קא הויא חציצה.
אם כל השותפים יניפו את הקרבן יחדיו, הרי שהמחזיק בקרבן עצמו, יחצוץ בין הקרבן לשאר השותפים שאינם מחזיקים בקרבן עצמו (אלא שמים ידם מתחת ידיו).
• ליניף וליהדר וליניף - תנופה אמר רחמנא, ולא תנופות.
אם יניפו אחד אחרי השני, הרי זה יסתור לדין שאנו לומדים מן הפסוק בדיני שלמים (ויקרא, ז', ל'): לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' – תנופה אחת יש להניף ולא מספר תנופות. 
אם כן, יוצא שלמרות הקל וחומר, אשר מלמד אותנו כי כל שותף חייב להניף, אנו ''נאלצים'' לקבוע כי אין אפשרות לבצע זאת, ולכן רק אחד מבין כל השותפים מניף ולא כל אחד ואחד מהם.
 

מהו המסר?

תשובת הגמרא אשר למדנו זה עתה מלמד אותנו כלל מאוד חשוב בחיים: לא כל מה שאנו חושבים שצריך לעשות, או אפילו חובה לעשות, באמת ניתן לביצוע. יש דברים שהמציאות מכתיבה אחרת. כמו במקרה שלנו, מאוד רצינו להגיע למסקנה כי בקרבן השותפים, כל אחד ואחד מהשותפים יניף את הקרבן, כפי שלמדנו בקל וחומר. אך כאשר ''ירדנו לשטח'', וניסינו ליישם זאת בפועל, ''נתגלתה בפנינו בעיה יישומית''.
לא "נבהלנו" ממסקנה זו, וישר ''ביצענו סיבוב פרסה'' והגענו לתובנה, כי בפועל, רק אחד השותפים יניף ולא כולם.
גם "בזרימת החיים" אנו נתקלים לא פעם במצבים מעין אלו. שאיפה גדולה לבצע פעולות, אשר נראים לנו חשובים מעין כמותם, אך בפועל, אין אפשרות מעשית לבצען.
נלמד מגמרא זו כיצד ''לקבל את הגזירה''. ללא לחץ, ללא מועקה מיותרת, וללא מצבי רוח לא רצויים. פשוט להבין כי ישנם מצבים כאלו בחיים, ולהשתדל מאוד להמשיך הלאה, בשמחה ובטוב לבב, עם המסקנות החדשות הנובעות ממצב זה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]