הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כתנא קמא; "רבי... אומר..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות ק ע"א

גמ'. תנן התם, אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, אם הגיע - הרואה אומר: ברקאי;
מתתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח, עד שבחברון? והוא אומר: הן.
 

1.
האם "מתתיא בן שמואל" חולק על תנא קמא? הפרשנים חלוקים בעניין זה, אם הוא חולק, ועל מה בדיוק הוא חולק.

2.
מרש"י משמע שהוא לא חולק אלא הוא מספר כיצד הוא היה שואל.

2.1
וראשונים אחרים סוברים, שמתתיא בן שמואל כן חולק על תנא קמא,

3.
וחשובים מאד דברי הריטב"א, שאם לא היה חולק הרי שהניסוח היה צריך להיות: "מתתיא בן שמואל היה אומר..." [מובא ב"מתיבתא", הערה כה].

3.1
אולם יש להעיר: אין בש"ס מופע כזה, שתנא שמוזכר אחרי תנא אחר נאמר עליו "רבי... היה אומר".

3.2
ואלי אפשר לומר, שבסוגיינו מדובר על מקרה מיוחד, שהרי הביטוי "אומר" מתאים גם למשמעות הרגילה כשתנא אומר הלכה, וגם למשמעות מיוחדת בסוגייתנו שמדובר בה על הממונה שאמר "ברקאי" או שאמר "האיר פני המזרח..."

3.3
בכל אופן מדברי הריטב"א ניתן להסיק כלל כללי בניסוח מחלוקת במשנה. אם אחרי דעה ראשונה מובאת דעה נוספת בניסוח "רבי... אומר..." – משמע שבא לחלוק. אמנם הכלל הזה מוגבל לאותם מקרים שאין סיבה עניינית ו/או כלל אחר שמורה שלא בא לחלוק.

3.4
כמו כן משמע מהריטב"א שאם הניסוח הוא: "רבי.. היה אומר..." משמע שבא להוסיף/להסביר לדברי התנא שהובא לפניו. וראה ב"בשדי חמד" [לדוגמא: "שדי חמד", כרך ו, מערכת ראש השנה, סימן א, עמוד שפה], שמביא, שיתכן והביטוי "היה אומר" משמעותו, שאחר כך חזר בו. אמנם הוא אומר זאת לגבי ניסוח דברי הפוסקים, אבל בספרי הכללים מודגש, שכללי לשון והכרעה בש"ס ובספרי הפוסקים דומים!

4.
בפשטות, יש מחלוקת בין הראשונים אם "מתתיא בן שמואל" חולק על תנא קמא, או שהוא מסביר/מדגים את דברי תנא קמא.

5.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק א, הלכה ב:

ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

אם אין במשנה מחלוקת אזי מובן מדוע הרמב"ם פסק כמתתיא בן שמואל. אולם אם הוא חולק על תנא קמא מדוע הרמב"ם פסק כדעת מתתיא בן שמואל? [ראה על כך דיון ב"מתיבתא","ילקוט ביאורים", עמדו קפד].

5.1
ההנחה ביסוד השאלה מדוע הרמב"ם פסק כדעת "מתתיא בן שמואל" היא, שההלכה צריכה להיות כתנא קמא מפני שהיא נחשבת "דעת רבים", והכלל הוא, שהלכה כ"רבים" נגד יחיד.

6.
ה"תוס' יום טוב" מסביר שמתתיא בן שמואל היה ממונה על הפייסות, הוא היה יודע כיצד התהליך היה מתבצע. כדי ללמוד מכאן כלל עקרוני ניתן לומר, שאמנם הכלל הוא "הלכה כרבים", אבל אם יש סיבה עניינית כמו "בקיאותו" של החכם היחיד – הלכה כמותו [כמו שיש אומרים שהכלל הוא, שהלכה כרבי יוסי גם נגד "רבים" מפני ש"נימוקו עימו"].

7.
יש המסבירים [ב"ילקוט ביאורים", שם] את פסק הרמב"ם, בכך, שהמשנה - בהמשך - מסבירה ומפרשת את דברי מתתיא בן שמואל, ולכן משמע שפוסקת ["עורך המשנה" – רבי יהודה הנשיא] כמותו.

8.
וכן יש אומרים שהסוגיה במסכת יומא דף כח עמוד א דנה בדבריו של מתתיא בן שמואל, ולכן משמע שהגמרא ["עורך הגמרא"] פוסקת כמותו - "סוגיא כוותיה".