מציאות מול אוטופיה / רפי זברגר

מנחות צג ע"א-ע"ב

הקדמה

במשנה בדף הקודם התחלנו לעסוק בנושא סמיכת הקרבן. שם למדנו אילו סוגי קרבנות מחייבים סמיכה, ודיני סמיכת יורש. 
בדף שלנו אנו ממשיכים לעסוק בנושא זה, והפעם נלמד מי הם הפסולים לסמיכה, אופן הסמיכה, מיקומה ועיתויה. 
 

הנושא

1. פסולי הסמיכה - הכל סומכין, חוץ מחרש שוטה וקטן, וסומא, ועובד כוכבים, והעבד, והשליח והאישה.
a. חרש, שוטה וקטן – אינם בני דעה, ואינם יכולים להתכוון לשם מצווה. 
b. עובד כוכבים – נלמד מפסוק בתחילת ספר ויקרא(א', ב',): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה.
מכאן לומדת הגמרא, כי סמיכה נאמרה לבני ישראל ולא לעכו''ם. 
c. והסומא – גזירה שווה: או מפר העלם דבר של ציבור, או מעולת ראיה המובאת בשלושת הרגלים.
d. העבד והשליח והאישה – נאמר שלוש פעמים ''יֶדו'' בקרבן שלמים, למעט: עבד, שליח ואשה. 
2. יחס בין סמיכה לקרבן - וסמיכה שירי מצוה.
סמיכה אינה מעכבת את כפרת הקרבן, וגם ללא סמיכה הקרבן מכפר. 
3. אופן ביצוע הסמיכה: על הראש בשתי ידיים.
הסמיכה נעשית ע''י שימת שתי ידי הבעלים (וידי הכוהנים תחת ידם), על ראש הבהמה. 
4. מקום וזמן הסמיכה: ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה:
הסמיכה מתבצעת במקום השחיטה, ומיד לאחר הסמיכה שוחטים את הקרבן. 
בדיון של הגמרא בדין השני לעיל וסמיכה שירי מצוה, מקשה הגמרא מתוך ברייתא: 
תנו רבנן: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא, א', ד') וסמך, ונרצה - וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם? שנאמר (ויקרא י"ז, י"א): כי הדם הוא - בנפש יכפר.
מהפסוק בתחילת ספר ויקרא, בו ישנה סמיכות בין סמיכה לריצוי, נראה כי הסמיכה מכפרת. לעומת זאת, מהפסוק בפרק י''ז משמע כי הדם מכפר ולא הסמיכה. 
עונה הגמרא, תשובה מעניינת ומרתקת: 
אלא לומר לך, שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, וכיפר.
אם אדם הקריב ולא סמך על הקרבן, כיוון שחשב כי אין צורך בסמיכה (בלשון הגמרא: עשאה לסמיכה שיירי מצווה), אומרת הגמרא: כאילו לא כיפר. הגמרא משתמשת בלשון "לא רגילה": מצד אחד כתוב ''לא כיפר'', מצד שני כתוב ''כאילו'' במשמעות של ''לא באמת לא כיפר, אלא ''רק בכאילו''. ואמנם, מיד ממשיכה הגמרא ומוסיפה עוד מילה: וכיפר - באמת, בפועל הוא התכפר. 
זהו מין לשון של בדיעבד ולכתחילה. לכתחילה אנו דורשים רצון לביצוע סמיכה וביצוע סמיכה, אך בדיעבד, גם אם לא התכוון לבצע כלל סמיכה, אנו מכשירים את הקרבן. נראה כי זהו לא מקרה רגיל של דין לכתחילה ודין בדיעבד, אלא יש פה ''אי נחת גדולה'' של חכמים, מכך שהאדם כלל לא התכוון לסמוך, ואנו רואים זאת ''כאילו לא כיפר''. 
הגמרא מביאה מיד דין נוסף בדיני קרבנות – דין תנופה, אשר גם שם התייחסות חכמים דומה לזה של סמיכה: 
ותניא גבי תנופה כי האי גוונא: ... וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו... (ויקרא י''ד, כ''א) -לתנופה לכפר: וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר, אלא לומר לך: שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר:
גם בדין תנופה בקרבן ישנה סמיכות בפסוק בין תנופה לכפרה, אשר ממנה נלמד לכאורה כי הכפרה תלויה בתנופה.
אך מנגד, ישנו פסוק אשר הכרנו אותו כבר לעיל, המלמד אותנו כי הדם הוא המכפר. תשובת הברייתא דומה לזו שלמדנו לעיל לעניין סמיכה: שאם עשאה לתנופה שירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר: 
אם הקריב מלכתחילה במחשבה שלא תהיה תנופה בקרבן, הרי זה ''כאילו לא כיפר'', אבל בפועל כיפר. 
 

מהו המסר?

כיפר או לא כיפר? זו השאלה המתעוררת לאור תיאור בברייתות לעיל. באותה משפט נאמר גם ''לא כיפר'' וגם ''כיפר''. הוספת המילה ''כאילו'' לדין שלא כיפר, מבהירה את התמונה ומלמדת אותנו כי יש להבדיל בין ''האוטופיה למציאות''.
באידיאל, בשאיפה אנו מבקשים ואפילו דורשים מבעל הקרבן, לחשוב על סמיכה ותנופה קודם הבאת הקרבן, ולבצע בפועל פעולות אלו. אך אם המציאות בפועל הייתה שונה, והאדם לא חשב ולא ביצע זאת, הרי אין אנו פוסלים את הקרבן, ומכשירים אותו בדיעבד.
יש הרבה מצבים בחיים שאנו חווים שונות גדולה בין המצב האופטימאלי לבין מה שקורה בפועל. אמנם ציפינו ''לדברים גדולים'', חשבנו כי יקרו דברים מסוימים, אך בפועל, המציאות הייתה שונה. האם מצב זה אמור להכניס אותנו לדכדוך ומצב רוח של דיכאון עד כדי תפקוד לקוי וכדו' – לא ולא.
הגמרא מלמדת אותנו לראות את המורכבות של החיים, ולנסות ''לזרום'' בהם. גם אם "כֶּספנו" מאוד לדבר מסוים ולא זכינו בו – לא להיכנס למרה שחורה ועצב. גם אם ''החוקים'' מחייבים ביצוע פעולות מסוימות, והן לא נעשו, ''לא נישבר'', נפיק את הלקחים ונמשיך הלאה. אמנם ''כאילו לא כיפר'', אך בפועל, פוסקת ההלכה ''כיפר''.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]