הסכמה מתוך המחלוקת / רפי זברגר

מנחות צ ע"א

הקדמה

במשניות הקודמות אשר עסקו במידות שהיו בבית המקדש, הזכרנו את הגודש של המידות. המשנה הראשונה בדף שלנו מפרטת ומרחיבה בנושא זה.
 

הנושא

1. כל מדות שבמקדש היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה לתוכה.
קובעת המשנה כי שימוש בכל מידות שהיו במקדש היה באופן שתוכן הנמדד ''גדש'' ויצא מתוככי הכלי. אך בכלי שבו היו מודדים את מנחת חביתין של כהן גדול, אותו היה מקריב בקר וערב, כלי זה, בגודל עשרון, היה מעט יותר גדול משאר כלים שמדדו עשרון במקדש, ולכן ה"גודש" היה נכנס לתוך הכלי עצמו ולא היה יוצא ממנו. 
2. מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול.
הכמות הנגדשת נקראת בלשון המשנה ''בירוצין''. לאחר שלמדנו בדין הקודם כי בכל המידות במקדש היה גודש, מחלקת המשנה בין דיני גודש בלח לדיני גודש ביבש. קובעת המשנה כי הבירוצין בלח נתקדשו, לעומת הבירוצין ביבש שלא התקדשו. ביבש רק התוכן הפנימי, שהיה בתוככי הכלי התקדש, לעומת הלח, שם כל התוכן, הפנימי והחיצוני התקדש. 
3. רבי עקיבא אומר: מדת הלח - קדש, לפיכך בירוציהן קדש, מדת היבש – חול, לפיכך בירוציהן חול.
רבי עקיבא אינו חולק על תנא קמא, אלא רק מסביר טעם אחר לדין זה. הוא פוסק כי כלי הלח היה קדוש, לכן גם הבירוצין הפכו להיות קדושים, לעומת כלי יבש עצמו היה חול, ולכן בירוצין שלו היו גם כן חול. 
4. רבי יוסי אומר: לא משום זה אלא שהלח נעקר והיבש אינו נעקר:
גם רבי יוסי לא חולק על תנא קמא, ומסכים לדין העקרוני שבירוצי מידת הלח קודש ובירוצי מידת יבש הינם חול, אך נותן טעם שלישי להבדל בדינים ומסביר כי בדברים לחים, כל תוכן הכלי, כולל הבירוצין ''עברו'' בכלי ונתקדשו, לכן גם הבירוצין קודש, לעומת כלי יבש, רק מה שנכנס באמת נכנס, אך הבירוצין כלל לא נכנסו לכלי, ולכן לא ''קיבלו קדושה'' ואינם קדושים. 
הגמרא מסבירה את שורש מחלוקתם של שלושת התנאים במשנה: תנא קמא, רבי עקיבא ורבי יוסי. 
• תנא קמא סבר: מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ.
לפי תנא קמא כלי הלח נתקדשו גם בפנים וגם בחלק החיצוני שלהם. לכן, הגודש שהיה החלק החיצוני התקדש. לעומת כלי יבש, שלא נתקדשו אלא רק מתוכם, לכן, הגודש שהיה בחוץ ''לא נגע בכלי קדוש'', ולכן אינו קדוש. 
• ורבי עקיבא סבר: מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש לא נמשחה כל עיקר.
רבי עקיבא מסכים לתנא קמא בכלי קודש, שם נתקדש הכלי בין מבפנים ובין מבחוץ. אך בכלים יבשים, אומר רבי עקיבא, לא הייתה קדושה כלל. אי לכך, אין קדושה כלל מכוח הכלי היבש, גם על התוכן הפנימי. 
רש''י מסביר, כי בכל אופן התוכן הפנימי קדש, רק ''מכוח פיו'' של הבעלים, ומכיוון שהבעלים מעוניין לקדש רק את החלק הפנימי, הבירוצין לא נתקדשו בכלי זה. 
• ורבי יוסי סבר: אידי ואידי נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ, והכא היינו טעמא: דלח נעקר ומגווה דמנא קא אתי, והיבש אינו נעקר.
רבי יוסי חולק גם על תנא קמא וגם על רבי עקיבא וסובר כי גם כלי הלח, וגם כלי היבש נתקדשו רק בפנים ולא בחוץ. בכל אופן כלי לח מקדש את הבירוצין, כיוון שבלח הבירוצין קודם ''עברו'' את תוך הכלי (בלשון המשנה ''נעקר''), ומתוך הכלי הם יצאו החוצה, לעומת בירוצין של היבש, אשר כלל וכלל לא נכנסו לתוך הכלי ולכן אינם קדושים 
מחלוקתם של התנאים טמונה במידת קדושתם של כלי הלח והיבש, ולאור זאת כל אחד ואחד מסביר אחרת את טעמה של המשנה בדיני בירוצי הלח והיבש. 
 

מהו המסר?

המשנה אשר למדנו היום הינה ייחודית בכך שאין בה מחלוקת בדין המשנה אלא בטעם. כולם מסכימים לדין שבירוצי מידות לח קדושים, ובירוצי מידות יבש אינם קדושים, אך כל תנא מגיע למסקנה זו מכיוונו וטעמו הוא.
ניתן לתאר זאת בכיוון הפוך: אמנם יש מחלוקת בין שלושת התנאים לגבי קדושת כלי לח ויבש, אך מחלוקת זו לא הניעה אותם לחלוק גם בדינים אחרים. מחשבה יפה ובהירה של כל אחד ואחד מהם, הביאה אותה למסקנה זהה בדין המשנה.
עמדנו כל כך בעבר, ואנו חוזרים ולומדים זאת גם היום: ניתן ולפעמים אף ראוי לחלוק ולהביע דעה אישית בכל נושא. אך אין זה אומר כי בעלי מחלוקת צריכים להיות חלוקים בכל נושא ובכל דבר. יש להקשיב אחד לשני, ללמוד ולהבין טעמו של כל אחד ואחד מבעלי הפלוגתא, ולחפש ולמצוא את המשותף והמאחד. הנה לנו במקרה שלנו, מתוך מחלוקת משולשת של תנאים כולם "מתנקזים" ומגיעים לאותה מסקנה הלכתית.



המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]