מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי
מנחות פח ע"א - ע"ב
"יתיב רבי וקא קשיא ליה: רביעית למה נמשחה?... אמר ליה רבי חייא: שבה היה מודד לחביתי כהן גדול, רביעית שמן לכל חלה וחלה. קרי עליה: (ישעיהו מו, יא) מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ (עצתו) עֲצָתִי".
דומה לכך מצינו ששאל רבי את רבי חייא והשיבו, במסכת הוריות דף יא ע"ב: "בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם! אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו. רב ספרא מתני הכי, בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: לא יסור שבט מיהודה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל; ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים".
וקשה, הרי אמרו (עירובין דף צב ע"א; יבמות דף מג ע"א) "וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?" וכיצד זה למד רבי מרבי חייא דברים שהוא לא שנאם לו ולא ידעם מכבר? מה קושיה היא זו: רבי חייא מנין לו?! – מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי!
אלא ודאי שיכול תלמיד לחדש דבר לרבו, ואחד מארבעים ושמנה דברים שתורה נקנית בהם הוא הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ (אבות פרק ו, ו). וכתב רבי חיים מוולוז'ין בספר רוח חיים: (אבות פרק א משנה ד) "ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד". קל וחומר שכך הדבר ברבי חייא, שאמר עליו ריש לקיש במסכת סוכה דף כ ע"א: "הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". ופירש רש"י: "שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל".
אלא שמה שאמרו: "וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו", אין המדובר בחידוש סברה או דין, אלא רק בעריכת משנה לפסיקת הלכה, דבר שבסמכותו של רבי יהודה הנשיא בלבד.
במסכת עירובין דף צב ע"א מדובר בפסיקת הלכה כרבי שמעון, ופירש שם רש"י: "וכי רבי לא שנאה - למשנה זו במשנתינו. רבי חייא - שסידר וסתם את הברייתא ותלמידו היה. מניין לו - זה הפירוש?". כלומר שודאי לא יִשְׁנֶה וִישַׁנֶּה רבי חייא לפסוק להיפך מפסיקת רבי במשנה.
וכן במסכת יבמות דף מג ע"א, מדובר במחלוקת במשנה וסתמא בברייתא, שהיות ורבי הותיר את המחלוקת על עומדה, ודאי לא בא רבי חייא להכריע בה הלכה.
