לא הכול מובן / רפי זברגר

מנחות פב ע"א

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם ארבע הלכות, ניזכר בהלכה הראשונה:
האומר הרי עלי תודה - יביא היא ולחמה מן החולין.
אם קיבל על עצמו להביא קרבן תודה, הרי שחייב להביא גם את בהמת הקרבן, וגם את לחמי קרבן תודה מכסף חולין, לאור הכלל אשר נלמד בהמשך הגמרא: ''כל דבר שבחובה, אינו בא אלא מן החולין''.
המשנה שלנו תסביר את העיקרון שלמדנו במקרה זה. 
 

הנושא

מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין?
שואלת המשנה, מהו מקור הדין והנחת היסוד אשר הנחתנו במשנה הקודמת, כי יש להביא דבר שבחובה מן החולין בלבד?
תשובת הגמרא מסתמכת על הפסוק בספר דברים (ט''ז, ב'): 
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה' אֱלֹקֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
הגמרא תמהה מהו הצורך של הפסוק לתאר מאלו קרבנות מקריבים את הפסח?
והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר?
לכאורה פירוט סוג הקרבן של פסח בפסוק זה מיותר, שהרי אנו מכירים את ההלכה הדורשת כי קרבן פסח יבוא רק מן הכבשים או מן העיזים, אם כן, מדוע צריכה התורה לחזור ולפרט ולומר כי פסח בא מן הצאן והבקר?
עונה הגמרא ואומרת: להקיש: כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין.
חזרה זו באה ללמד אותנו דין כללי בהלכות קרבנות. כל הקרבנות אשר באות מן הצאן או מן הבקר חייבים להיות דומים לקרבן פסח. וכמו שקרבן פסח, אשר הינו קרבן חובה, והוא תמיד בא רק מן החולין ולא ממעשר שני וכדו' (מקור דין זה נלמד בגמרא), הרי כל קרבן חובה, חייבים לבוא רק מן החולין ולא ממעשר. לאור כלל זה מגיעה המשנה למסקנה: 
לפיכך: האומר הרי עלי תודה, הרי עלי שלמים - הואיל ובאין חובה לא יביאו אלא מן החולין.
כל קרבן תודה או שלמים, אשר אדם מתחייב להביא לבית המקדש, ובכך הופך אותם להיות ''קרבנות חובה'', חייבים לבוא רק מן החולין ולא ממעשר. הנה לנו מקור הדין אשר למדנו במשנה הקודמת. 
מסיימת המשנה בדין נוסף הקשור לכלל זה: ונסכים בכל מקום, לא יביאו אלא מן החולין:
לא רק תודה ושלמים חייבים לבוא מן החולין, אלא גם נסכים, אינם באים אלא מן החולין (כיוון שנסכים עולים כליל על המזבח, אין היתר להביאם מן המעשר).
 

מהו המסר?

רוב רובה של המשנה היא בעצם מסבירה ומנמקת הלכה אשר למדנו במשנה הקודמת, ושם קבענו זאת כהנחת יסוד מבלי לדעת את מקורה והסברה, עד ''אשר הגענו למשנה שלנו''.
למדנו מכך כי אנו יכולים להתנהל בחיים לא מעט לאור הנחות יסוד, שלא תמיד ברורות ונהירות לנו. לא תמיד אנו יודעים מהי מקורה של הנחת היסוד, ומה הלוגיקה שלה. למרות זאת, איננו נרתעים מלנהוג בדרך זאת, ואיננו פוחדים לקבוע מסמרות והנחות יסוד מבלי שירדנו לשורשם, כל זאת, אך ורק אם מקור הנחת היסוד הוא אמין לחלוטין.
למרות האמור לעיל, אנו מנסים ומשקיעים מאמץ לנסות להבין ולהשכיל בכל נושא ונושא, אך גם אם לא הבנו עד הסוף, אין אנו נמנעים מעשייה, אם כאמור, מקור המידע הוא אמין.
בדף הקודם למדנו מסר המלמד אותנו שלא כל דבר בחיים מתנהל לפי רצוננו. המסר היום מלמד אותנו, כי לפעמים איננו מבינים כל דבר שאנו עושים או לא עושים. שני המסרים, יחדיו, וכל אחד לחוד, בעצם מלמדים אותנו כי לא כל פעולה, דיבור או עשיה בחיים מלווה ברצון אמיתי או בהבנה מלאה שלנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]