הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חזקיה ורבי יוחנן - כמי הלכה
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות עח ע"ב
איתמר: תודה ששחטה על שמונים חלות - חזקיה אמר: קדשו ארבעים מתוך שמונים, ורבי יוחנן אמר: לא קדשו ארבעים מתוך שמונים
1.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יב הלכה טו:
תודה שנשחטה על שמונים חלות, לא קדשו ארבעים מתוך שמונים, ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים, מושך ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם אחת מכל קרבן, והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין.
הרמב"ם פסק כרבי יוחנן.
2.
כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק יב הלכה טו:
תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'. בפ' התודה (דף ע"ח:) פלוגתא דחזקיה ור"י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (דף נ"א) ובפ' מי שהוציאוהו (דף נ')
ופסק רבינו כר"י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. ומ"ש מושך וכו'. נתבאר בפ' התכלת:
ה"כסף משנה" מקשה על הרמב"ם, שצריך לפסוק כחזקיה מפני שהיה רבו של רבי יוחנן, ואין הלכה כתלמיד נגד רבו.
3.
גופי הלכות פרק א - כללי אות א' כלל כו:
אין הלכה כתלמיד במקום הרב. נראה מדברי הרי"ף ז"ל שסובר כן אף במקום שלא נשאו ונתנו פנים בפנים, ברכות פרק אלו דברים [מ: מדפיו] חמי טבריא, חזקיה אמר וכו' רבי יוחנן אמר וכו', והלכתא כחזקיה דרביה הוא, והא התם לא קאמר אמר ליה,
וכן כתב פרק כל כתבי [שבת מג. מדפיו] איתמר היו כתובים תרגום רב הונא אמר אין מצילין, והלכתא כרב הונא דרב חסדא תלמיד הוא,
וכן כתב גם כן פרק מפנין [שם נא.] גבי בשר תפוח, והסימן כשהוא פנים בפנים (כ)שאומר אמר ליה[יב].
מוכח מדבריו שאין הלכה כרבי יוחנן – באופן עקרוני – נגד חזקיה רבו, אפילו אם לא דנו זה עם זה, כלומר שאין בסוגיה ביטויים של "אמר ליה...", ומשמע שגם ה"כסף משנה" סובר כך, ולכן הוא הקשה על הרמב"ם - לעיל בסעיף 2.
4.
ואולי יש ליישב את הרמב"ם שהוא סובר, שבמחלוקת בין חזקיה ותלמידו – רבי יוחנן, הלכה כרב נגד התלמיד רק כאשר הם דנים יחדיו, אבל בסוגייתנו הם לא "משוחחים" ביניהם, ולכן יחול הכלל ש"הלכה כבתראי" – כרבי יוחנן נגד חזקיה – אף על פי שחזקיה היה רבו [לא כרי"ף שמובא בסעיף הקודם - סעיף 3].
5.
הר המוריה הלכות פסולי המוקדשין פרק יב הלכה טו:
[טו] שמונים חלות וכו'. עירובין נ' א' קדושין נ"א א' מנחות מ"ח א' ע"ח ב' ועיין במרן שתמה למה פסק כר"י לגבי חזקיה יעו"ש והמל"מ הביא בשם הרשב"א שפסק כחזקיה יעו"ש
ועיינתי ברשב"א בקדושין שם וראיתי שהביא הא דהראב"ד דאם אמר תקדוש פלגא פלגא לא קדשה יעו"ש וזה לא הביא יעו"ש וכ"כ בחי' הרמב"ן לקדושין יעו"ש היטב
ויש ליתן קצת טעם לדברי רבינו דהא לתירוץ אביי דס"ל דפליגי באי כלי שרת מקדשין שלא לדעת וחזקיה ס"ל דמקדשין שלא לדעת יעו"ש
ורבינו פסק לעיל פ"ג ה"כ דאין מקדשין רק לדעת יעו"ש
והנה לפי אוקימתא דאביי לית הלכתא כחזקיה
וס"ל לרבינו דפסיקא להו דלית הלכתא כחזקיה בהא
(ומה שיש לעיין על תירוץ דאביי דהא בהדיא ס"ל לחזקיה בסוכה נ' א' דכ"ש אין מקדשין שלא לדעת יעו"ש כבר הקשו התוס' בסוכה שם יעו"ש מש"כ בזה (ועי' ברא"ש פ"ק דב"ק סימן ח' שפסק כחזקיה לגבי ר"י ועיין בתפארת שמואל שם שכתב להיפך מהא דע"ז ל"ח א' יעו"ש וע"ע ברשב"א בגיטין פ"ד ב' יעו"ש היטב דתרי חזקיה הוו וצ"ע ועיין לקמן פ"ג מהל' מעילה ה"א.
תוכן דבריו, שהרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרבי יוחנן מפני הלכה שנפסקה בסוגיה אחרת שסותרת את הסברו של אביי בדברי חזקיה בסוגייתנו.
5.1
ואולי אפשר לומר כלל: כללי הכרעה בין חכמים תקפים רק כאשר אין מחלוקת בגמרא בהסבר המחלוקת בין אותם חכמים [כבסוגייתנו].
6.
אני מאריך במקור הבא מפאת חשיבות כללי הפסיקה שמוזכרים בו:
משרת משה (עטייה) הלכות פסולי המוקדשין פרק יב הלכה טו:
[טו] תודה שנשחטה על פ' חלות וכו'. כתב מרן, בפ' התודה דף ע"ח פלוגתא וכו', ויש לתמוה וכו' יעו"ש.
וראיתי להרב בירך יצחק ז"ל בדרוש פרשת צו שכתב לתרץ טעם רבינו משום דבגמ' פ' התכלת דף מ"ח מתרץ רב אשי לאוקומי ברייתא אליביה דר' יוחנן ומדטרח ר' אשי לתרוצי ברייתא אליביה משמע דהלכה כוותיה והיינו טעמא דרבינו עכ"ל.
יישוב לתמיהת ה"כסף משנה" לעיל בסעיף 2, מדוע הרמב"ם לא פסק כחזקיה שהיה רבו של רבי יוחנן. במסכתנו, מנחות דף מח הגמרא הקשתה על רבי יוחנן מברייתא, ורב אשי מיישב. מכאן מוכח שהלכה כרבי יוחנן.
6.1
וצריך להסביר: הכלל הוא ש"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", זאת אומרת, אם הגמרא דנה [בהרחבה] בשיטת חכם מסויים משמע שכך היא פוסקת כמותו. ההנחה היא שהדיון בגמרא נקבע על ידי עורך הגמרא, או שהחכמים שדנו בסוגיה הם אלה שקבעו שהלכה כאותו חכם, או שזו היתה קבלה בידיהם מחכמים קדומים יותר.
הגמרא בדך מח מדברת על רב אשי, ואולי זה מדגיש יותר שהלכה כרב אשי שהיה גם "בתראי" וגם עורך הגמרא, ומכיון שהוא מיישב את רבי יוחנן הרי משמע מכך שהוא פוסק כמותו.
6.1.1
אלא שעדיין יש לברר, כי נראה [מהרבה סוגיות בגמרא] שבכך שהגמרא מקשה על חכם מסויים ומיישבת אין זה בגדר של "שקיל וטרי אליביה".
6.2
והוא מקשה קושיה עקרונית:
ולע"ד דאכתי לא איפרוק מחולשא, דאכתי תיקשי לן
דהא קמן ב' כללים
חד דאין הלכה כתלמיד במקום הרב,
ואידך דמאן דטרח בש"ס לאוקומי אליביה נראה דהלכה כוותיה,
א"כ מאי חזית למינקט האי כללא בידך ולמישבק לאידך ומאי אולמיה דהאי מחבריה.
מצד אחד, על פי הכלל שבסעיף 6+6.1 יש לפסוק כרבי יוחנן. ומצד שני, על פי הכלל שאין הלכה כתלמיד בפני רבו [שמובא בדברי ה"כסף משנה" בסעיף 2] יש לפסוק כחזקיה. אם כן יש לברר איזה כלל עדיף ["התנגשות" בין כללי פסיקה].
6.2.1
ומה גם דיש פנים הכא לומר דהא דהלכה כחזקיה דרביה הוא עדיף,
והוא - משום מה - מעדיף להכריע שהכלל השני - שהלכה כרב נגד תלמידו - הוא המכריע!
6.3
והוא מסביר:
דאפשר לומר דהא דאמרינן בעלמא מדטרח לאוקומי ברייתא כוותיה משמע דהלכה כוותיה, היינו היכא דלא ידעינן בהאי פלוגתא כמאן ניפסוק ומספקא לן בגווה אז נסמוך על מאי דטרח לאוקמיה אליביה דהוא עיקר ושבקינן לבר פלוגתיה,
אבל היכא דאית לן בבירור בהאי פלוגתא דהלכה כפלוני כדהכא דכלל מוסכם הוא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב י"ל דתו לא סמכינן אמאי דטרח לאוקומיה אליביה ולשבוק אידך כללא,
הוא מסביר את דבריו בסעיף 6.2.1, וטוען, שהכלל של "מדשקיל..." [שבסעיף 6] תקף רק אם אין הוא סותר כלל אחר [ואולי הוא מתכוון דווקא לכלל שאין הלכה כתלמיד בפני רבו]. כלומר, לדעתו הכלל של "מדקשיל" הוא כלל "חלש"!
6.3.1
ואף אם תמצי לומר דאין לחלק בהכי
מ"מ מידי ספיקא מיהא לא נפקא,
ועדיין יש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה ומאי אולמיה דהאי מהאי וכמו שביארנו.
והוא נשאר בספק.
6.4
והוא מוכיח שהכלל שהלכה כחזקיה נגד רבי יוחנן הוא כלל "חזק":
ועוד בה שהרי מצינו ראינו להש"ס בפ"ב דקידושין בדף נ"א ע"א דמשמע להו דהלכה בזה כחזקיה וקא פריך מיניה לעלמא, דהכי אמרינן שם אמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו
ופריך הרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה אחר זה ואיתמר תודה שנשחטה על פ' [חלות] חזקיה אמר קדשי מ' מתוך פ' ור' יוחנן אמר לא קדשי וכו',
וכתב רש"י בד"ה לא קדשי, דמקשי לה מדחזקיה שהיה רבו של ר"י וכו' עיין שם,
הא קמן דסתמא דתלמוד סברוה בהאי פלוגתא גופה דהלכה כחזקיה עד דקא פריך מיניה לרבה
וכיון דאית לן האי סייעתא דסתמא דתלמוד,
וגם כלל מוסכם הוא בכמה מקומות,
א"כ פשיטא דעדיף טפי לומר דהלכה כחזקיה מלומר [הלכה] כר"י
הוא מוכיח מהסוגיה בקידושין דף נא [ומרש"י שם] "א"כ פשיטא דעדיף טפי לומר דהלכה כחזקיה מלומר [הלכה] כר"י", והסיבה שם היא "דמקשי לה מדחזקיה שהיה רבו של ר"י". כלומר, אין כאן כלל פרטי ונקודתי של הכרעה בין חזקיה ורבי יוחנן, אלא מדובר בכלל כללי שהלכה כרב נגד תלמידו.
6.5
והאי סוגייא דפ' התכלת לא אירייא כל כך, דאוקי כלל לגבי כלל, ופש גבן סוגייא דקדושין הנזכרת לסיועי לן דנפסוק כחזקיה, והדרא תמיהת מרן ז"ל לדוכתה.
לאור כל הנ"ל צודק ה"כסף משנה" בתמיהתו מדוע הרמב"ם בסוגייתנו פסק כרבי יוחנן נגד חזקיה
7.
והוא דן בכלל עצמו של "אין הלכה כתלמיד בפני רבו":
ולכאורה היה נראה ליישב על פי מ"ש הרשב"א ז"ל כלל בעניין זה דהא דאין הלכה כתלמיד בפני הרב אלא כי פליגי פנים בפנים,
וסימנא איכא במילתא דכל היכא דאשכחן אמר ליה הוא דנחלקו פנים בפנים ואז אין הלכה כתלמיד בפני הרב
אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא לא איתמר האי כללא,
והביא דברי קדשו הרב יד אהרן ז"ל בכללי הגמרא כלל ס"ט על שם הר"ן ז"ל בסו"פ תולין עיין שם,
וכיון שכן י"ל דדעת רבינו בזה כחילוק הרשב"א הנזכר,
ודון מינה דהכא בהאי פלוגתא לית בה האי סימנא דלא אמרינן אמר ליה ר' יוחנן אלא סתמא איתמר
והו"ל כב' חולקין דעלמא,
והשתא דאשכחן גילוי מילתא מההיא דמנחות דמסייע לפסוק כר' יוחנן פסק רבינו כוותיה ודלא כחזקיה,
הכלל לא תקף כששני החכמים לא נחלקו "פנים אל פנים" [כאמור גם לעיל בסעיף 4]. לכן בסוגייתנו שחזקיה ורבי יוחנן לא נחלקו פנים אל פנים [בלשון "אמר לו" וכד'] הרי ניתן לפסוק כרבי יוחנן [וכפסק הרמב"ם].
8.
אלא דעדיין לא הונח לנו מהאי סוגייא דקידושין שהבאנו דמוכח ג"כ מינה דסתמא דתלמודא סברוה דהלכה כחזקיה וכדפי' רש"י ז"ל,
ואם כן אוקי סתמא לגבי סתמא, ומאי אולמיה דהאי מהאי.
בכל אופן קשה מהאמור בסעיף 6.4.
8.1
הוא מחזק את קושיינו:
זאת ועוד אחרת תיקשי לן מסוגייא דקידושין אעיקר האי חילוקא שכתב הרשב"א ז"ל דהרי בהאי פלוגתא לא היתה פנים בפנים
ואפ"ה סברי מרנן דהלכה כחזקיה שהוא רבו של ר' יוחנן עד דקא פריך מיניה לרבה וכדכתב רש"י,
ונראה מזה דאין לחלק בהכי אלא בכל גוונא אמרינן האי כללא.
הוא מוכיח מהסוגיה בקידושין שאין הבדל בין אם הרב והתלמיד נחלקו זה בפני זה או לא זה בפני זה [וכלעיל בסעיף 3].
8.1.1
ואולי יש בזה מחלוקת ראשונים בין רש"י לרשב"א:
ומיהו י"ל ולדחות לדעת הרשב"א ז"ל דלא ס"ל מר כדפי' רש"י דפריך מדחזקיה שהיה רבו של ר"י וקי"ל כוותיה
והיאך קפסיק רבה כר"י שהוא תלמידו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב,
אלא הכי מפרש להש"ס דפריך מהאי פלוגתא לומר דהאי דינא דרבה במחלוקת היא שנויה ואינה מוסכמת לכו"ע עד דסיימו לאו איתמר עלה וכו',
ואוקמוה מימרא דרבה אליבא דכו"ע,
ולא נחית הכא בעניין אי הלכה כתלמיד במקום הרב או לא,
ואה"נ די"ל דלא אמרינן האי כללא הכא משום דלא היו פנים בפנים וכמ"ש הרשב"א,
ונמצא הדבר שקול דמספקא לן כמאן הלכתא,
אבל מכח סוגייא דפ' התכלת מקום י"ל דהלכה כוותיה דר"י,
ובזה מתיישב שפיר ג"כ האי פסקא דרבינו דלא תיקשי מסוגייא דקדושין,
במה שאנו מצרפים דעת רבינו דס"ל כהאי חילוקא דהרשב"א.
