ביחד ולחוד / רפי זברגר

מנחות עד ע''ב

הקדמה

במשנה הקודמת למדנו על מנחות הנקמצות ומה דין השיירים שלהם. במשנה הראשונה בדף היום אנו משלימים את התמונה ודנים על מנחות אשר כולן עולות על המזבח, ומנגד, מנחות אשר לא עולות בכלל על המזבח, וכולן ניתנות לכוהנים. 
 

הנושא

מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים – למזבח, ואין בהן לכהנים. ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים.
המשנה מפרטת שלושה סוגים של מנחות המועלות כליל למזבח:
1. מנחת כהנים – כולל את המנחות הבאות: 
a. מנחת נדבה של הכהן באחת מחמש מנחות נדבה:
i. מנחת סולת – לא אפוי ולא מטוגן
ii. מנחת מאפה תנור - חלות
iii. מנחת מאפה תנור - רקיקים. (או לשיטת רבי שמעון צירוף של שניהם).
iv. מנחת מחבת – טיגון במחבת ללא שוליים – "מנחה קשה''
v. מנחת מרחשת – טיגון במחבת עם שוליים רחבות – "מנחה רכה"
2. מנחת כהן משיח – כהן גדול מקריב בכל יום, בקר וערב, מנחת הנקראת מנחת חביתין.
3. מנחת נסכים – מנחה המצטרפת לכל קרבן בהמה, או לחילופין יכולה לבוא כנדבה בפני עצמה. 
כל המנחות הללו מועלות כולן על המזבח, ואין לכוהנים חלק בהן. וזו כוונת המשנה ''יפה כוח המזבח מכוח הכוהנים''. 
ועתה מפרטת המשנה שתי מנחות אשר כולן מיועדות לכוהנים: 
שתי הלחם, ולחם הפנים - נאכלין לכהנים ואין בהם למזבח. ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח:
1. שתי הלחם – שני לחמים המונפים ביחד עם שני כבשים בחג השבועות. שני כבשי עצרת מוקרבים על המזבח, אך שתי הלחם נאכלים כולם על ידי הכוהנים
2. לחם הפנים – אלו שנים עשר לחמים, הנמצאים על השולחן בהיכל במשך כל השבוע. הכוהנים מורידים אותם בשבת ואוכלים אותם. 
גם כאן מסכמת המשנה וקובעת כי בשתי מנחות אלו ''יפה כח הכהנים מכח המזבח'', שהרי רק הכהנים נהנים משתי מנחות אלו והמזבח אינו מקבל כלום. 
על הקביעה האחרונה, כי המזבח לא מקבל כלום, מעיר תוספות על המקום:
אף על גב דאיכא כבשים בהדי לחם, ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים, מגופו מיהא ליכא למזבח:
גם בשתי הלחם וגם בלחם הפנים יש עוד מרכיב נוסף המועלה ומוקטר על המזבח. בשתי הלחם, ישנם שני כבשי עצרת המהווים "חלק ממנו", כפי שהזכרנו לעיל, ובלחם הפנים, יש את הלבונה המהווה חלק מן המנחה והיא מוקטרת על המזבח. 
אבל כותב התוספות בסוף: מגופו מיהא ליכא למזבח. אמנם נכון, שני הכבשים והלבונה מועלים על המזבח, אבל שתי הלחם בעצמם, ושנים עשר חלות לחם הפנים בעצמם – כולן הולכות לכוהנים. 
 

מהו המסר?

מן ההערה החשובה של התוספות אנו לומדים נקודה חשובה ומעניינת לחיים. פעמים יש כל מיני ''חיבורים'' חשובים ואפילו מהותיים בחיים. כמו שני הכבשים עם שתי הלחם, הבאים יחדיו, קשורים ומחוברים כמו חטיבה אחת.
וכן כמו הלבונה עם לחם הפנים. שהרי שמים את הלבונה לצידי הלחם, ויש קשר הדוק ומהותי ביניהם.
אך בכל אופן מעיר התוספות ''יש חיים לכל מרכיב בפני עצמו''. לחם הפנים אמנם מהווה חלק מכלל המנחה שהיא כוללת גם את הלבונה, אך ניתן וצריך גם להתייחס אליה באופן עצמאי. כמו גם שתי הלחם: למרות היותה חלק בלתי נפרד משני כבשי עצרת, הרי יש להם גם ''חיים עצמאיים'' וניתן וצריך לבחון את שתי הלחם באופן עצמאי משני הכבשים.
לכן, אומר התוספות: שתי הלחם ולחם הפנים כשלעצמן, ניתנות כולן לכוהנים ללא שארית או שיירים המועלים למזבח.
גם בחיים יש הרבה מצבים ומציאויות, בהם יש חיבור בין אנשים, אפילו חיבור הדוק ומהותי מאוד, אך בכל אופן יש גם להתייחס לכל מרכיב מחיבור זה באופן עצמאי.
אין חיבור יותר גדול מאשר נישואי בעל לאשה. שהרי הם הופכים להיות יחידה משותפת, לכל מרכיבי החיים. עושים, פועלים, נהנים, חווים את חוויות החיים יחדיו – חיים משותפים יחדיו.
אך בד בבד עם השותפות המבורכת והחשובה מעין כמוה, יש להתייחס לכל "מרכיב" גם כיחידה עצמאית וחשובה בפני עצמה. יש לכל אחד את הצרכים שלו, את המאווים שלו, שהן לאו דווקא חייבים להיות משותפים עם הבן/בת זוג.
נשאף לחיות חיים משותפים מלאי תוכן ומהות, אך גם לא נשכח את הצרכים הפרטיים והאישיים של כל אחת ואחד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]