הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות עג ע"ב

אמר רב הונא:
שלמי העובדי כוכבים עולות. איבעית אימא: קרא, ואיבעית אימא: סברא. איבעית אימא סברא, עובד כוכבים לבו לשמים; ואיבעית אימא קרא, +ויקרא כ"ב+ אשר יקריבו לה' לעולה - כל דמקרבי עולה ליהוי. מתיב רב חמא בר גוריא:

1.
הגמרא מביאה גם פסוק וגם סברא לדינו של רב הונא.

1.1
האם רב הונא עצמו אמר את הפסוק והסברא, או הגמרא ["עורך הגמרא", או חכמי בית המדרש] אמרה את הנימוקים.

2.
הביטוי "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא" מופיע בש"ס פעמים בודדות, וכן הניסוח ה"הפוך": "איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא" מוזכר בש"ס כמה פעמים בודדות.

3.
יש כנראה חשיבות בכל בש"ס לתת הסבר להקדמת אחד משני אלה, ה"קרא" או ה"סברא", כנראה לפי מידת חשיבותם להסבר הסוגיה.

4.
השאלה העקרונית יותר היא: מדוע בכלל צריך גם מקור מפסוק וגם מסברא. ראה על כך "מתיבתא", הערה ג-ד, ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמוד קיז מביא כמה אפשרויות של "נפקא מינה" הלכתית בין אם נלמד מה"קרא" לבין אם נלמד מסברא [וכן ב"שוטנשטיין"].

4.1
נראה, שהאמור בסעיף 4 הוא ייחודי לסוגייתנו. כי נראה שברוב המופעים שבהם מובא הביטוי "איבעיא אימא סברא איבעית אימא קרא" - ולהיפך - אין נפקא מינה הלכתית בין שתי אפשרויות הלימוד.

5.
באופן עקרוני בכל סוגיה יש לבדוק אם הסברא לא פשוטה כלל, ולכן זקוקים למקור מפסוק, והסברא נועדה "לחזק" את הדרשה, מכיון שגם היא לא פשוטה כלל. ויתכן לומר, שהסברא נועדה לתת תוכן לפסוק עצמו.

6.
ויש להוסיף: בדרך כלל, כשהגמרא מביאה שני תרוצים/הסברים בניסוח של "איכא דאמרי..." או "איבעית אימא..." יש מבעלי הכללים שפוסקים כעיקרון כדעה השניה [או כדעה הראשונה – במידה וכך נסביר את דעת כמה מהפרשנים]. אולם, לא נראה שכללים אלה שייכים גם ב"איבעית אימא" מסוג זה של "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא".