שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
חתימות שתי הידים
הזהיר מראה את חתימות ידיו בבית דין, כדי לאפשר לדיינים לערוך השוואות בין החתימה השמורה בידיהם, לבין החתימות שתופענה על השטרות.
הזהירים היו עושים חתימה אחרת על כל סכום כסף, מבלי לספר זאת לעורכי השטר, אלא רק לדיינים סיפרו זאת בסוד - עד אלף כך, עד רבבה כך, וכשהיה מגיע אליהם שטר בן אלף זוזים, היו בודקים אותו עם החתימה המתאימה לסכום, ושטר בן מאה זוזים, צריכה היתה החתימה להיות זהה עם החתימה התואמת שלה. זייפן שלא ידע סוד זה, יכול היה להתאמץ ביותר לכתוב שטר על סכום של רבבת זהובים, אך זייף את החתימה מתוך שטר של אלף, והוא יתפלא מדוע הדיינים פסלו את השטר וכיצד ידעו שהוא אינו כשר.
לכן החכמים דייקו וכתבו בלשון רבים: "הרוצה להראות את חתימות ידיו". כי לכל יד היתה חתימה אחרת, ולכל סכום חתימה אחרת.
ההוא בזביזא
המוכס שלא הצליח להתחכם
לא לחתום בסוף המגילה ובחלקו התחתון של הגליון. מדוע? אולי ימצא אותה איש אחר, שאינו ישר, ויכתוב שבעל החתימה חייב לו כסף, הנה השטר והנה החתימה! והרי שטר ללא עדים הוא מוסמך. על כן צריך החותם לנקוט באמצעי זהירות מתאימים, ותמיד לחתום בראש הדף, כדי שמעל החתימה אי-אפשר יהיה להוסיף מאומה. החכמים סיפרו על ההוא 'בזבינא' =מוכס, האחראי על מעבר הסחורה מהים ליבשה, זה המופקד מטעם המלך שאיש לא ימעל ואיש לא יעבור את חוקי המדינה, ואיש לא יעשה דברים לא ישרים. שבא לפני אביי, ועשה עצמו כאוהב וידיד השמח לסייע, אמר לו: יראה נא לי כבודו את חתימת היד, כדי שכאשר באים תלמידך ומבקשים לעבור את המכס, הם לא יצרכו לעמוד בתור עם הסוחרים המבקשים להעביר סחורה, אלא יוכלו לעבור ב"מסלול הירוק" ולהזדרז לבית המדרש. לשם כך אנא, יראה נא לי כבודו את חתימת ידו, ואני אעביר אותם בלי מכס. שמע אביי את ההצעה הנדיבה יוצאת מפי ראש המוכסים, והזדרז למלא את מבוקשו, לכן הראה לו את חתימת ידו, כשהוא חותם אותה בראש הדף, המוכס שעשה עצמו תמים, משך את הדף כלפי מטה, וכך הוריד את ידו של אביי, כדי שהחתימה תצא בתחתית הדף. אביי שם-לב למשיכת הדף, פנה אל המוכס ואמר לו: "כבר קדמוך רבנן"! החכמים כבר הקדימו אותך, ולימדו אותנו להיזהר מלחתום בשולי הדף. אילו הם לא היו מזהירים אותנו, לא הייתי מעלה בדעתי שיש כאלה כוונות זדון בעולם. אבל מאחר שהחכמים כבר פקחו את עיני, לא נותר לי אלא לבוז לך ולכוונות הטובות והטהורת שהצגת בפני כשבאת לכאן.
כאן צריך לעצום לרגע את העינים ולהפליג בדמיון, לנסות לשמוע את דברי התוכחה החריפים שהיה מצליף באלה שהצליח לתפוס אותם מעבירים איזשהו כיכר לחם לבני-ביתם, או צעיף צמר לסבתא, והיה מוכיח אותם על חוסר היושר שלא לדווח על הסחורה.
אנחי ידאי אמיצרא
היה שטר שהיו חתומים עליו רבא ורב אחא בר אדא, איש לא ראה בשטר זה כל דופי, הכל היה מדוייק להפליא, והדיינים לא מצאו כל סיבה שלא לגבות בשטר זה את כל הכתוב בו. אבל מכיוון שהלווה התעקש שהשטר מזוייף, שלחו אותו אל החותם עצמו, וכך הגיע השטר לפני רבא, שכאמור היה אחד החותמים עליו, הוא ראה את השטר ואישר את החתימה, אמר לבעל השטר: אכן כן, זו חתימת ידי היא, איני רואה בה כל פסול. אני גם מאשר את חתימת ידו של רב אחא בר אדא חברי, זו אכן חתימת ידו. אבל יחד עם רב אחא בר אדא לא חתמתי מעולם.
אמנם דברים רבים עשינו יחדיו, ובפעולות רבות השתתפנו יחדיו, לכן הזייפן יכול היה לשער בצדק שכנראה פעמים רבות חתמנו יחדיו, והנה אחד השטרות. אבל אני יכול לשחזר את כל שנות פעילותנו המשותפת, ומעולם לא יצא לנו לחתום בשותפות על שטר. על כן תמוה בעיני כיצד ניצבים שתי החתימות המדוייקות הללו, זו לצד זו על גבי שטר אחד, כשמעולם לא היינו עדים על איזושהי הלואה, ולא חתמנו על שטר כלשהו.
זה פרט מעניין שהזייפנים לא יכולים לקחת בחשבון. מציג השטר שכל כך היה בטוח באמינות השטר, לא הסכים לסגת מטענתו, למרות שהעד אומר שהוא לא חתם, על כן אילץ רבא את בעל השטר, איים עליו בעונשים חמורים כמתבקש, ואכן בעל השטר הודה שהוא עצמו זייף את השטר. שאל אותו רבא: מובן לי כיצד את החתימה זייפת, כל מקצוען יודע לשחזר חתימות. אבל את החתימה של רב אחא בר אדא, שרועדות ידיו, כיצד עשית? והרי מתוך החתימה נראית הרעדה שלו בדיוק כפי שאמורה להיראות חתימה של מי שידיו רועדות באמת.
אמר הזייפן: הנחתי את ידי על החבל המתוח בצידי הגשר, המתנדנד באותו קצב ומהירות של ידי הזקן, כך כתבתי תוך כדי שהיד על החבל המתנדנד, והנה יוצאת החתימה כאילו שזקן מופלג כתב אותה.
הזייפן לא התכוון לגשר-החיים שהכל עוברים בו מהכא להתם, הזקן המתקרב למטרה, מתחיל כבר לחיות בקצב של הצד השני.
את זה הזייפן אינו יודע. אבל לא הוא המציא את החוק הזה, אלא הקב"ה קבע שכל מערכות החיים יפעלו בתאום, ועם המעבר הפיזי של החיים, יעברו גם הפעולות הרצוניות, הבלתי רצוניות והתחושות. הכל יתחיל לרטוט על פי מקצבים שקובע הצד השני של הגשר, כשהשלב הראשון הוא שיחרור מכל אחיזה גשמית, בזאת מתחילים לחוש עוד בצד הראשון של הגשר.
הנה מגלים אנו שהגנב מנצל את הרעד הזה, לא כדי להרפות אחיזה, אלא כדי ללפות את הגשמיות חזק יותר, תופעה זו עולה בקנה אחד עם הכלל: "רשעים - על פתח הגהינם אינם חוזרים בתשובה" (ערובין יט/א).
