תיבול / רפי זברגר

מנחות סז ע''ב

הקדמה

המשנה בדף שלנו מסיימת את תיאור תהליך מנחת העומר.  
 

הנושא

בא לו לעשרון - נתן עליו שמנו ולבונתו, יצק ובלל.
אחרי שהכנו את עישרון הסולת, כמתואר במשנה הקודמת. מכינים את לוג השמן לעישרון ואת הלבונה. 
שמים מעט שמן בתוך כלי להכנת בלילת המנחה, ואחר כך שמים את עישרון הקמח לתוכו, ושוב שופכים שמן כדי לבלול את העיסה עד אשר תיעשה רכה כנדרש. 
התוספות מוסיפים שיש עוד יציקה שלישית של שארית השמן, הניתנת על הבלילה עם סיום עשייתה. 
לגבי הלבונה יש מחלוקת, האם נותן אותה לפני השמן, ושמים בצד כדי שלא תתערבב את הבלילה (רש''י ותוספות) 
או ששמים אותה לאחר סיום הבלילה, מעליה (מנחת שושנים). 
הניף והגיש, קמץ והקטיר.
לאחר סיום בלילת המנחה עם השמן, ונתינת הלבונה עליה, מעבירים לכלי אחר. ואז אנו מגיעים לשלב ההנפה והגשה כפי שלמדנו במשנה לעיל (ס''א), כי מנחת העומר מתחייבת בשתי פעולות אלו. נזכיר כי הנפה הינה פעולה דומה לזאת הנעשית עם ארבעת המינים בסוכות – מעלה ומוריד, מוליך ומביא את המנחה עם כל מרכיבה. 
הגשה הינה הבאת המנחה לקצה דרומי מערבי של המזבח ונגיעתה במזבח. 
לאחר תנופה והגשה קומצים את המנחה, ומעלים את הקומץ עם הלבונה על המזבח, כדי להקטירה בראש המזבח. 
והשאר נאכל לכהנים.
שיירי המנחה לאחר קמיצה והקטרה, נאכלים על ידי הכוהנים בלבד. 
לאחר סיום כל מעשה מנחת העומר אנו מתירים את התבואה החדשה באכילה. האם מותר להכין קמח לפני סיום הקטרת העומר, כדי לאוכלם מיד לאחר ההקטרה או שמא אין להקדים את המאוחר, ולחכות עד אשר יסיימו להקטיר, כדי שלא יבואו בטעות לאכול לפני הקטרת העומר?
משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין:
הנושא שנוי במחלוקת תנאים: רבי מאיר אוסר, וקובע כי אנשים הנוהגים כך עושים ''שלא ברצון חכמים''. לעומתו, סובר רבי יהודה כי אין חשש לאכילת החדש לפני הקטרת העומר, ולכן מותר ''להכין מלאי מוקדם'' של קמח, כדי לאפות ולאכול מיד לאחר ההקטרה. 
יש לציין כי בעצם אסור גם לקצור תבואה חדשה לפני הקטרת העומר, כפי שנלמד בהמשך הגמרא, מותר לקצור בשני מקרים:
1. לא בכלי קצירה (בזמנם -- מגל), אלא בעבודת יד (בלשון הגמרא: קיטוף התבואה).
2. בשדה המגדלת שעורים שאינם ראויים לקוצרם עבור מנחת העומר. מקומות אלו לא חל איסור חדש, ולכן אין אסור גם לקצור לפני הקטרת העומר. 
 

מהו המסר?

תיארנו לעיל לגבי שמן המנחה, כי משתמשים בה שלוש פעמים. בתחילה שופכים לתוך הכלי, בבחינת ''מצע'' של המנחה. לאחר מכן, שופכים על העיסה את הכמות המרכזית כדי לבלול בצורה יפה ויעילה. לבסוף יוצקים שוב את שארית השמן על הבלילה המוכנה.
אם ניקח את השמן כמשל ל"תוספות ותיבול" לחיים הרי שנוכל ללמוד מכך מסר מעניין.
בהרבה מאוד מרכיבים במהלך חיינו אנו לא מסתפקים ב''עצם הדבר'' הנצרך, בפעולה אותה אנו מבקשים לעשות, במוצר אותו אנו רוצים לקנות וכן הלאה, אלא אנו מוסיפים לו נופך אישי, "מתבלים" אותו בתוספות שונות ומשונות. לפעמים ערכן של התוספות הללו אף גדול יותר מעצם המוצר עצמו.
אנו לומדים מתוספת השמן למנחה העומר, ובעצם לכל המנחות רובן ככולן, כיצד להוסיף, כיצד לתבל, כיצד לשבח את המוצר הבסיסי. בתחילה ניקח מעט מאוד מן התוספת, לאחר מכן נשתמש במוצר עצמו ואז ניתן להוסיף את רוב התוספת, ולבסוף, נקנח ב''יציקת'' התוספת על המוצר כולו, כדי שהמראה שלו יהיה טוב ומשובח יותר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]