כוונת המשורר / רפי זברגר

מנחות סה ע''א

הקדמה

המשנה בדף ס''ד עסקה במיקום השעורים אותם קוצרים עבור מנחת העומר, אשר מוקרב ביום שני של פסח. 
המשנה פסקה כי יש לקצור את העומר ממקום קרוב לירושלים. אך אם בשדות הקרובים לירושלים לא ביכרו השעורים, ניתן להביא מכל מקום. המשנה סיימה בסיפור היסטורי כי הביאו את שעורי העומר מ''גגות צריפין'', ואת שתי הלחם הביאו מ''בקעת עין סוכר''.  
 

הנושא

הגמרא הרחיבה את הסיפור ההיסטורי על השנה בה הביאו את העומר מגגות צריפין ואת שתי הלחם מבקעת עין סוכר. 
מדובר בתקופת הורקונוס ואריסטובלוס, בני אלכסנדר ינאי מבית חשמונאי. באותה עת צר הורקונוס על ירושלים מבחוץ, תוך מריבה עם אחיו אריסטובלוס שהיה בתוך ירושלים. מספרת הגמרא סיפור על שקרה בעת החרפת המצור: 
כי מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר, אכרזו. אתא ההוא חרשא, אותיב חדא ידא אאיגרא, וחדא ידיה אצריפא. אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין, או צריפין גגות? בדקו ואשכחוה.
כשהגיע זמן קצירת העומר לא ידעו מהיכן יביאו את השעורים (בגלל המצור החזק על העיר). הכריזו ואמרו כי כל מי שמכיר מקור להבאת שעורים מתבקש להודיע. הגיע בחור אלם (אינו מדבר) והניח ידו אחת על גג, וידו השניה על צריף. ואז שאל מרדכי החכם, אשר היה שם: האם מישהו מכיר מקום אשר נקרא גגות צריפין או צריפין גגות? חיפשו ומצאו שעורים במקום אשר נקרא גגות צריפין. 
סיפור דומה היה לגבי הבאת חיטים לצורך שתי הלחם של שבועות. וגם אז הגיע חרש וסימן בידיו, אחת על העין והשנייה על הסוכר (מקום המפתח בדלת). מרדכי הבין אותו, וכך מצאו מקור להבאת החיטים למנחת שתי הלחם מבקעת עין סוכר. 
הגמרא ממשיכה לספר סיפורים המעידים על "חכמת מרדכי": 
הנהו שלש נשים דאייתו שלש קינין, חדא אמרה לזיבתי, וחדא אמרה לימתי, וחדא אמרה לעונתי. 
באו שלוש נשים לבית המקדש והביאו קן (זוג ציפורים, שני תורים או שני בני יונה) על מנת להקריבם. 
אחת הנשים אמרה: ''הקן עבור זיבתי'', השניה אמרה: "עבור ימתי'', והשלישית אמרה: ''עבור עונתי''. האנשים שהיו באותו מעמד (חבריו של מרדכי) חשבו כי שלוש נשים מדברות על זבה שהייתה להן (יציאת דם המחייבת להביא קן ציפורים, אחת לחטאת ואחת לעולה), וכל אחת דיברה בלשון אחרת לנושא. (זבתי – זבה, ימתי – המון דם זיבה כמו ים, עונתי – עונת של יציאת דם בעת ''תקופת זיבתה''). לפי הבנה זו, כל הנשים היו צריכות להקריב שני קרבנות, אחד לחטאת ואחד לעולה.
אמר להו מרדכי: שמא בזוב סיכנה, שמא בים סיכנה, שמא בעינה סיכנה, דכולהו עולות נינהו? 
מרדכי שמע את הבנתם של חבריו, ושאל ותמה: אולי הכוונה של הנשים הייתה אחרת לגמרי: אשה שאמר ''זבתי'', אולי התכוונה לספר כי הייתה בסכנה בזמן שהיתה בתקופת זיבה, ולכן נדרה וקיבלה על עצמה להביא קן ציפורים כקרבן נדבה, ואז שני הציפורים מוקרבות לקרבן עולה. המשיך ואמר: האשה השניה כנ''ל. אולי הייתה בסכנה בים, וגם היא התנדבה להביא קן, כשני קרבנות עולה. וכן האשה השלישית: אולי כוונת המילה ''עונתי'' – סכנה בעין שלה, וגם היא התנדבה קרבנות עולות?
בדוק ואשכח.
באמת בדקו מה הייתה כוונת שלושת הנשים, ואמנם גילו כי כוונתן הייתה כמו שהניח מרדכי. 
 

מהו המסר?

אנו לומדים מסיפורים של מרדכי המתוארים לעיל, כי יש לבחון היטב את ''כוונת המשורר''. כשאדם אומר משהו, יש לברר בדיוק מה הייתה כוונתו, ולא להחליט מיד ובאופן נמהר את כוונתו. לא לחשוב כי ''אנחנו מבינים ויודעים'' מה התכוון, ולא לחשוב בכלל אולי כדאי לשאול ולברר איתו מהי כוונתו האמיתית.
ניתן להוסיף ולומר באופן כללי: לא להיות פזיז והחלטתי בדברים שאינם ידועים ואינם מובנים על פניו. תמיד כדאי לשאול, לברר, לחקור ולהבין ''מה הייתה כוונת המשורר'', ורק לאחר מכן ניתן להביע דעה לכאן או לכאן.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]