שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
'תלמיד', 'תלמיד-חבר' ו'חבר'
לפעמים ישנם קשיים בחלוקת ירושה, כגון: בעקבות אסון שאירע על משפחה שלמה, שהתמוטט עליהם בית, או נהרגו בבת-אחת באופן טראגי אחר, ובין ההרוגים היו אבות, בנים ונשים מעוברות. הניצולים מנצלים את אי-הוודאות ומתווכחים מי מת ראשון והוריש את נכסיו לזה שנפח את נשמתו רגע-קט מאוחר יותר - ואני היורש של השני! "הוא עוד הספיק לרשת את אביו, שמת שניה קודם לכן"!
על דוגמא אחת נאמר במשנה "יחלוקו". על השניה שגם רבי עקיבא אמר: 'יחלוקו', העיר לו בן עזאי: על ה'יחלקו' הקודם אנו מצעטרים, עד שבאת להוסיף לנו עוד 'יחלקו'. כאן נעצרו החכמים להתבונן בניסוח של בן עזאי שאמר לרבי עקיבא: "עד שבאת", ולא "עד שבא כבודו", או "עד שהרב בא" או כל לשון שבה אמור התלמיד להתבטא באזני רבו, או יותר פשוט: "אינך צודק"! "לא יחלוקו"!
מהביטוי "עד שבאת" הוכיחו החכמים שבן עזאי - תלמיד חבר לרבי עקיבא היה, ובני ערך שווה. על כן יכול לומר לו דברי ביקורת בניסוח ומנגינה של חבר לחבר, שהתלמיד אינו רשאי לומר לרבו. ההגדרה "תלמיד חבר" היא שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו, דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו (לשון המחבר יו"ד רמב/ד).
בן עזאי אמר לר"ע: "עד שבאת"
ההוכחה שבן עזאי נחשב כתלמיד חבר לרבי עקיבא היא ממה שאמר לו: "עד שבאת", זו אינה רק שפה חריפה שבה מבקר איש את רעהו, אלא זו ביקורת מאד חריפה, כדרכם של החכמים, שהיו מותחים אותה בעדינות וברמז. בכך שבן-עזאי אמר לרבי עקיבא: "עד שבאת", זה לא "אני סובר אחרת ממך", אלא כאילו שאמר לו: "קשה לנו לשמוע את דעתך".
או הגדרה יותר חריפה: "לא צריך היית לבוא", "בנושא זה היינו מסתדרים טוב יותר בלעדך".
זאת לא יכול לעולם לומר תלמיד לרבו, או אחד הצעירים למי שיושב בבית המדרש שנים ארוכות, אך לשני חברים בני אותה רמה, מותר בהחלט להתבטא כך אחד כלפי השני, ואומר לו: "אתמול, כשלא היית, הגענו להחלטה יותר מוסכמת על כולם".
אין בכך משום חוסר כבוד, חלילה, שהרי עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב/ב). בעקבות אסון זה הכריז רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (בר"ר כד/ז). אבל בית המדרש אינו מקום שבו מפזרים חיוכים על ימין ועל שמאל, ומעניקים כבוד לכל דעה, חלילה! שם רק האמת הצרופה זכאית לכבוד, לא פעם מתגלעים בתוך בית המדרש וויכוחים תורניים קשים ובלתי מתפשרים, הנראים כמאבקים הרותחים בתוך כבשן התורה, עד שאפילו אב ובנו, רב ותלמידו נראים בלהט הוויכוח הבלתי מתפשר, כאויבים זה לזה, שלבסוף עתידים להיות אוהבים, כאשר יגיעו לעמק השווה (קידושין ל/ב). האחד יאמר לשני: "לא נכון"! "תוכיח"! ואם הם בני אותו מעמד, יכול הוא גם לומר: "היתה לנו דעה מגובשת עד שבאת", ואם כך אמר בן עזאי לרבי עקיבא, משמע שהם בני מעמד שווה. אמנם אין בתלמוד התייחסות כה נכבדה לבן-עזאי כמו לרבי עקיבא, אך זה לא היה בגלל שהוא לא היה גדול די-הצורך, אלא מפני שהוא לא קיבל הסמכה לרבנות.
