שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
ההוא דזבין נכסיה דאבוה
יתום גילה לפתע שהוא בעל נכסים, התלהב מעצמו, והזדרז "להתעשר" ולעשות עסקים, מכר את נכסי אביו, אחר כך התפכח והבין כמה פזיז היה. כמו כל הסוחרים ה"ישרים" הוא חיפש סעיף בחוק שיאשר לו את ביטול המקח.
אמרו לו קרוביו: נייעץ לך מה לעשות כדי שרבא יאשר את ביטול המקח. לך אכול תמרים והשלך את הגרעינים מול פניו של רבא, ולתוך בית-הדין שלו, אז יבין רבא שאינך בר-דעת, לא שפוי ולא אחראי על מעשיו, וממילא לא יכולת למכור.
עשה הנער כן. רבא ראה את הנער משליך גרעיני תמרים, הבין שחסר-דעת לפניו ולכן אמר לחכמי בית הדין: המכירה שלו אינה מכירה!
כיום מכנים תרגיל כזה בשם עוקץ או משהו אחר, וזה אומר שהסוחר הינו מוכשר וממולח. בעוד שהאמת היא שזה פשוט שקר!
אבל יש לדון, מה יהיה הדין אם על ידי העמדת פני שוטה, הוא היה מצליח לבצע איזשהו פרט שבאמת יצדיק להביא לו חזרה את נכסיו, הלא גם אז זה יהיה שקר. שהרי ההגדרה העצמית של כל אחד ואחד יכולה להיות באין-ספור הטיות וזוויות.
ירא שמים, למדן, קיצוני, מחמיר, ליצן, ימני, שמאלני, אדיש, נודניק ועוד ועוד. לכל אלה יש צד שווה אחד מוחלט: "בר-דעת"!
אם ימני ישים עצמו לשמאלני, או ליצן יתחפש לרציני, זו תחפושת, אבל כשבר-דעת יתחפש לשוטה, זו אינה תחפושת אלא זהות אחרת! זה יהיה בדיוק כמו שהוא ישלח מישהו אחר במקומו, שישליך גרעיני תמר אל תוך בית הדין, והמישהו ההוא לא יכריז את שמו האמיתי, אלא יאמר ששמו הוא זה ששלח אותו. ודאי שלא ניתן לעשות ביטול מקח בגלל שקר כזה. הנה זה בדיוק מה שביקשו קרובי המשפחה לעשות - לשלוח שוטה במקום בר-הדעת.
מגילת אסתר בזוזא
כאשר הדיינים כתבו ל"שוטה" שטר המאשר את ביטול המקח, ובקשו ממנו תשלום עבור השטר, מצאו הקונים הזדמנות להראות לרבא שהנער אינו כה שוטה כפי שהוא עושה את עצמו, וממילא המקח שלו שריר וקיים, אלא שעתה הוא מבקש להתחרט ואין לו זכות לעשות כן. לכן העמידו הלקוחות פנים כאילו שהם לטובת נער "יתום", ואמרו לו: לך אמור לו לרבא: מדוע עלי לשלם זוז שלם עבור שטר כה קטן? האם ערכה של מגילת אסתר הוא זוז, והשטר של כבודו גם כן שווה זוז? הלא השטר הינו הרבה יותר קטן ופשוט ממגילת אסתר שלמה! אמור לרב שצריך לשמור על נכסי יתומים!
שמע הנער את השאלה היפה, ורצה להרוויח את הזוז ששילם, לכן הזדרז לבית הדין, הלך אמר לרבא את השאלה ששמע. רבא ששמע את השאלה, לא ענה עליה, אלא אמר לבחור: "אתה מבין בעסקאות"! המכירה שלך מכירה! והקניין שריר וקיים! אינך רשאי להתחרט! עכשיו גם תשלם עבור השטר מחיר מלא, וגם לא תשתמש בו!
על דוגמא כזו ישנו פתגם עממי האומר שהגמל בא לבקש קרנים, וגזזו לו את האזנים (סנהדרין קו/א). כלומר: עינים גדולות! אחר שהצליח להחזיר לידיו נכסים יקרים שאיבד בטיפשותו, הוא היה צר-עין על מטבע נחושת אחת לתת לבית הדין שהביא לו רווח זה.
אצל בעלי העינים הגדולות, חייב לבוא כזה נזק, כי אם הפטנט הזה היה מצליח, הוא היה ממשיך לשבת בבית דין ומחפש עוד עוקץ, וכשזה היה מצליח היה מחפש את הבא. לא עוזב את עסקיו המפוקפקים עד שהוא מתמוטט!
כמו מי שמנסה לנפח בלון, כשרואה שהבלון עדיין לא התפוצץ, הוא דוחף עוד נשיפה. מביט בבלון - עדיין שלם - עוד נשיפה, והנה הבלון עדיין שלם, אזי עוד נשיפה. האם באיזשהו שלב יוציא המנפח חוט לקשור את קצה הבלון? לא! כל זמן שאפשר לנפח הוא יעשה כן! עד מתי?
כאן התשובה!
הבלון חייב להתפוצץ ועסקיו של צר-העין חייבים להיכשל!
לקוחות אגמרוהו
כשהתגלה שהנער אינו טיפש, קרובי המשפחה עדיין לא היו שלמים עם המכירה, ניסו לשכנע את רבא שהנער כן טיפש, ואינו אחראי על מעשיו, ולכן אמרו קרובים לרבא: הנער טיפש! הוא אינו יודע להמציא שאלה כה יפה על מגילת אסתר, אלא לקוחות שמבקשים להשאיר את הנכסים בידיהם, הם לימדוהו לשאול את השאלה, אבל מצידו - הוא משליך גרעיני תמר, ולא שואל דברי טעם. רבא היה בדעה שהנער אינו שוטה, והשאלה שהוא הציג בפני בית הדין, לא רק נשמעת יפה, אלא הוא שאל אותה יפה, ניגן אותה נכון, ושיכנע את כל רואיו שהוא שפוי. לא ניתן ללמד חסר-דעה לשאול כך. על כן אמר לקרובים, שהתעקשו שהוא שוטה: יתכן שבאמת הוא לא יודע להמציא לבדו כאלה שאלות, אבל מסבירים לו והוא מבין, ואף יודע לחזור יפה על השאלה, זה נקרא שהוא יודע ומבין את אשר לפניו.
הנה לנו הגדרה ל'חכם' - יודע לצטט נכון את דברי החכמה של האחרים.
דרשן אמר פעם חידוש של החתם סופר בשם עצמו, כשסיפרו זאת לחתם סופר, הוא אמר: את הדברים שלי שיאמר בשם עצמו, אבל את הדברים שלו שלא יאמר בשמי!
אין רע לצטט נכון את דברי החכמים, מי שמזכיר זאת בשמם מביא גאולה לעולם (מגילה טו/א). אבל בין כך ובין כך הוא מביא חכמה לעולם.
חוצפא יתירא הוי ביה
קרובי משפחת הנער טענו: "בעינינו ראינוהו משליך גרעיני תמר כאחד השוטים המופלגים"! השיב רבא: "חוצפה יתירה יש בו". זה מוכיח שהוא עוד יותר חכם ממה שאתם מציגים אותו, הוא אפילו יודע לעשות את עצמו שוטה, ומי שאינו חריף ופיקח לא יצליח גם להציג כל כך יפה את שאלותיו, וגם להעמיד פני שוטה גמור.
רבא מצא במעשיו של הנער סתירה מהותית: מצד אחד רק שוטה גמור מסוגל להשליך גרעינים אל מקום מושבם של אנשים נכבדים. ידיו של בר-דעת ירטטו בעשותו כזה מעשה.
מצד שני הוא מדבר לעניין!
על סתירה זו צריך לענות אחת משתי התשובות:
א - הוא טיפש ועושה את עצמו חכם.
ב - הוא חכם ועושה את עצמו טיפש.
ברור שהתשובה הראשונה נשללת על הסף, העולם היה נראה הרבה יותר יפה אם הטיפשים היו יודעים לעשות את עצמם חכמים. אבל על התשובה השניה יש קושי - הרי חכם אינו מסוגל לעשות מעשים כאלה! על כך עונה רבא: "חוצפה יתירה"! לחצופים אין גבולות.
דמסברי ליה וסבר
את פסק ההלכה קבע רבא בנימוק: "מסבירים לו והוא מבין". לכן בין אם הוא חכם מופלג, היודע לחקות את השוטים, או שהוא עצמו קצת שוטה, אבל העובדה שמה שאתם מדקלמים באזניו הוא יודע לומר נכון, הרי שאתם קרובי המשפחה אחראיים עליו ועל מכירת הנכסים, ולא להיזכר עכשיו להיות מורים שלו, אלא זאת הייתם צריכים לעשות בטרם המכירה! אז הייתם צריכים להסביר לו שלא להחפז, והוא היה מבין, ומדוע נזכרתם עכשיו? על זה נאמר: "איזהו חכם? הרואה את הנולד"! (במדב"ר יד/ו, ראה אבות ב/ט).
למסקנה: "הנער היה קצת שוטה", ולכן הצליח להעמיד פני שוטה, אבל קצת מבין ולכן הצליח לחזור נכון על הטענות שלימדוהו לדקלם.
הנה הפתגם: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". בדיוק כאלה היו גם קרובי המשפחה שלו! קצת חכמים לבקש את הנכסים, ולא די חכמים לראות זאת מראש.
