סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1098

"ת"ר סולת ואפית אותה מלמד שנקחת סולת, ומנין שאפ' חיטין ת"ל ולקחת מ"מ"

מנחות עו ע"ב

המדובר הוא בפסוק בפר' אמור כ"ד, ה', "ולקחת סולת ואפית אותה 12 חלות שני עשרונים והיה החלה האחת וכו'".

ממה שנא' "ולקחת סולת ואפית" משמע שהגזבר של הקדש חייב לקנות דווקא את החיטים בצורה של סולת כאשר הם כבר טחונים, ואז לקחת מן הסולת ולאפות את לחם הפנים, אבל כאשר התורה כותבת "ולקחת" אנו למדים שכאשר אי אפשר לקחת סולת ניתן גם לקנות חיטים ולטחון אותם לצורך לחם הפנים. ממשיכה הברייתא ואומרת כך: יכול אף בשאר מנחות כן ת"ל "אותה" כמו שנא' "ולקחת סולת ואפית אותה" דווקא לגבי לחם הפנים מצאנו את האפשרות לקנות גם חיטים, אבל שאר מנחות אינם נלקחים אלא סולת, מה ההבדל בין שאר מנחות לבין שתי הלחם מסיימת הברייתא "מפני החסכון, דאמר רבי אלעזר התורה חסה על ממונם של ישראל". רש"י מסביר כך: "לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחים סולת מן התגר, שהקונה סלת קונה אותה ביוקר, אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת". והגמ' מוסיפה על דברי הברייתא: "היכא רמיזא" היכן מרומז בתורה שהתורה חסה על ממונם של ישראל, עונה הגמ' דכתיב "והשקית את העדה ואת בעירם". בפר' חוקת כאשר הקב"ה מצווה על משה לקחת את המטה ולהקהיל את העדה לפני הסלע נא' "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם", הרי שהקב"ה מתייחס גם אל הבהמות של עם ישראל, ורש"י שם מפרש שחס הקב"ה על ממונם של ישראל.

בספר שו"ת נוד"ב מהד"ע יור"ד בסי' ק"ס מופיעה שאלה מעניינת אותה שאל רבי ישעיהו פיק בעל שאילת שלום, את הנוד"ב. נצטט קטע מן המכתב משום חשיבות התוארים, וכך כותב הנוד"ב: "שלמא רבה לגברא רבה מרגניתא טבא בקי בכולהו תלמודא בבלי ירושלמי ספרי תוספתא ובתוספת מרובה, הוא כבוד ידידי אהובי וחביבי הרב המאור הגאון המושלם מאד בתורה במעש"ט רבי ישעיה פיק מקהילת קודש ברסלווי". ע"כ רשימת התוארים בתקופה בה לא הפריזו בתוארים, כאשר הם יוצאים מקולמוסו של גדול גאוני וחשובי הדור בדורו בעל הנוד"ב. בגמרתנו מתבאר שמה שהתורה חסה על ממונם של ישראל דבר זה נרמז ממה שנא' "והשקית את העדה ואת בעירם", במשניות נגעים בפ' י"ב במש' ה. נא' על מה שכתוב בתורה שכאשר יש לטמא בית מנוגע "וציוה הכהן ופינו את הבית" וכך נא' שם במש' "וכי על מה חסה התורה, אם תאמר על כליו, עציו, או בגדיו, מטבילם והם טהורים, לא חסה התורה אלא על כלי חרסו, א"כ חסה התורה על ממון הבזוי קו"ח על ממון חביב, אם כך על ממונו של רשע קו"ח על ממונו של צדיק". במקומות רבים בש"ס כגון במס' ר"ה כז. וביומא לט. כאשר הגמ' אומרת שהתורה חסה על ממונם של ישראל מצטט רש"י את המקור בנגעים, וכך כותב שם רש"י: שנא' "וצוה הכהן ופינו את הבית", כך גם בחולין מ"ט ובעוד מקומות.

שואל רבי ישעיה פיק את הנוד"ב מדוע אנו צריכים לשתי מקורות לאותו רעיון, ומדוע רש"י מעדיף בכל המקומות את המקור שנא' במשנה בנגעים ולא את המקור שנא' אצלנו במנחות, וכמו כן קשה על גמרתנו גופא כאשר הגמ' שוא' והיכן רמיזא, מדוע לא מביאה הגמ' את אותה ראיה שמובאת במשנה בנגעים.

הנוד"ב עונה על שאלה זו תשובה נפלאה. למעשה הראיה של "והשקית את העדה ואת בעירם", היא ראיה חזקה יותר, זאת משום שהראיה מ"וצוה הכהן ופינו את הבית" אין בה חדוש כל כך גדול, נכון אמנם שכאשר התורה צותה לפנות את הבית היא התייחסה לכלי חרס שהם זולים מאד, אבל סוף סוף ברור שאדם שמשתמש בכלי חרס הוא חס על כלי החרס, ברור שהוא יוציא אותם לפני שהכהן יטמא את הבית ואז יטמאו לו הכלים, כאן בנושא של "והשקית את העדה ואת בעירם" הרי היה נס, כאשר המים יוצאים מן הסלע, הפך הטבע, אנו יודעים שבדרך כלל כל למעוטי ניסא עדיף, די לו לקב"ה שיהפוך את הטבע ויוציא מים מן הסלע לצורך השקאת כלל ישראל שנמצא במצב של סכנת נפשות, אבל להוציא מים מן הסלע באופן ניסי למען הצאן זהו ההוכחה הטובה ביותר עד כמה חס הקב"ה על ממונם של ישראל, ולכן מעדיפה הגמ' אצלנו במנחות להביא את הראיה הזו, ומדוע המש' בנגעים אינה משתמשת באותה ראיה של הגמ' במנחות, הרי זה משום שבנס של המים מתייחסים לצבור שלם לצאן של כלל ישראל, כך גם במס' מנחות מתייחסים לממון השייך לכלל ישראל, שהרי לחם הפנים בא מתרומת הלשכה, עדיין אין לנו ראיה שהקב"ה חס על ממון של אדם פרטי, זו כוונת המש' בנגעים להוכיח שגם ממון של אדם פרטי נחשב בתורה כממון חשוב והתורה מייחדת לו פסוק באומרה "וצוה הכהן ופינו את הבית". כל המקומות אותם מנה הגאון רבי ישעיה פיק בר"ה וביומא ובחולין מתייחסים כולם לממון של יחיד, ולכן רש"י מקפיד להביא תמיד את המקור מנגעים, אבל כאשר אנו מתייחסים לממון של צבור, עדיף להביא את הראיה של "והשקית את העדה ואת בעירם", משם אנו למדים עד היכון הדברים מגיעים שהקב"ה חס על ממונם של ישראל, גם כאשר הוא נאלץ בעקבות כך לשנות את הטבע ולהוציא מים מן הסלע.

(האדמו"ר מטאלנא)