יופי ושמחה / רפי זברגר

מנחות נח ע''א

הקדמה

למדנו בדף הקודם כי המעלה למזבח שיריים של קרבנות כמו חטאת, אשם, קדשים קלים ועוד, שחלקם הוקרבו קודם לכן על המזבח (אימורים, קמיצת המנחה ועוד) עובר בלאו: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה. 
מפסוק זה למדה הגמרא את הכלל: כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. כלומר, כל מזבח שהועלה חלקו לאישים (שריפה) על המזבח, הרי שיריים שלו אסורים להיות מועלים על המזבח, ואם עלו – עוברים בלאו הנ''ל. 
לאחר מכן למדנו על מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר, האם כבר כשמעלה לכבש את השיריים מתחייב (רבי יוחנן), או אינו מתחייב אלא אם העלה לראש המזבח (רבי אלעזר). 
במסגרת לימוד הוכחת שיטת רבי יוחנן והקושיות על הוכחה זו, הביאה הגמרא ברייתא ממנה למדנו כי את שתי הלחם המובאים בחג שבועות אין יכולים להביא כנדבה, אלא רק כקרבן ציבור. 
 

הנושא

מביאה הגמרא ברייתא שלכאורה חולקת על פסיקה זו כי שתי הלחם אינם יכולים לבוא כנדבה: 
ושתי הלחם לא יקרבו נדבה? והתניא: אם נאמר (שם) כָל שְׂאֹר למה נאמר כָל דְּבַשׁ ואם נאמר כָל דְּבַשׁ למה נאמר כָל שְׂאֹר? מפני שיש בשאור מה שאין בדבש, ויש בדבש מה שאין בשאור: שאור הותר מכללו במקדש, דבש לא הותר מכללו במקדש. דבש הותר בשירי מנחות, שאור לא הותר בשירי מנחות.
הברייתא מנסה להסביר מדוע התורה דיברה גם על שאור וגם על דבש בפסוק לעיל, ואומרת כי יש תכונות בשאור אשר אינן בדבש, וכן, יש תכונות בדבש שאינן קיימות בשאור. 
בשאור יש תכונה שהוא ''הותר מכללו'' (יוסבר בהמשך הגמרא) ודבש לא הותר מכללו.
בדבש יש תכונה שהיא הותרה במנחות – מותר ללוש את שיירי המנחות בדבש, מה שאין כן בשאור – אין היתר להוסיף שאור למנחות, שכן יש איסור אשר הוזכר לעיל (ויקרא, ו', י') : לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ , אשר ממנו למדה הגמרא, כי גם אסור להוסיף שאור לשיירי מנחות. ועתה שואלת הגמרא על החלק הראשון: 
שאור דהותר מכללו במקדש מאי ניהו? לאו שתי הלחם דקרבה נדבה.
כשאמרנו בברייתא כי השאור הותר מכללו, האם אין הכוונה כי ניתן להקריב את שתי הלחם בשבועות גם כקרבן נדבה?
אם כן, מסקנה זו סותרת את הברייתא לעיל, שם הסקנו כי אין להביא את שתי הלחם בתור קרבן נדבה!
עונה רב עמרם: לא, ליקרב עמהם.
כוונת הברייתא כי התורה התירה להביא שאור ביחד עם שני כבשי עצרת. שכן, בדרך כלל יש איסור הקרבת מנחת חמץ. כאן, התירו להביא ביחד עם אימורי שני הכבשים המוקרבים על המזבח, את שתי הלחם (למרות שאינם מוקרבים, אך הם קשורים לשני כבשי עצרת) שהם חמץ ועשויים משאור.
מקשה מיד הגמרא: אי הכי בכורים נמי, דתנן (ביכורים פרק ג' משנה ה'): הגוזלות שעל גבי הסלין היו עולות, והסלים שבידם ניתנין לכהנים.
לא רק שאור הותר מכללו, גם דבש הותרה מכללה בהבאת הביכורים. שכן, למדנו במשנה במסכת ביכורים, כי היו מביאים גוזלות בתוך סלי הביכורים, והיו מקריבים גוזלות אלו בתור קרבן עולה. אם כן, הובאו ביכורים הכוללים דבש (תמרים) ביחד עם קרבן עולה, כלומר: דבש הותרה לבוא ביחד עם קרבן. 
עונה הגמרא: הנהו לעטר בכורים הוא דאתו. 
קרבן עולה מן הגוזלות המבואות ביחד עם הביכורים אינו קרבן חובה, אלא כל מטרתו ''לייפות'' את הביכורים, וניתן גם להביא ביכורים ללא הגוזלות. לכן, אין לומר כי הדבש הותר לבוא עם קרבן, אלא רק שאור הותר בשתי הלחם ביחד עם שני כבשים הבאים עמהם. 
 

מהו המסר?

למדנו היום על ''יופי ועטרה'' של הביכורים. המשנה מספרת לנו, כי אנשים עיטרו וייפו את הביכורים בגוזלות, שבסופו של דבר הוקרבו כקרבנות עולה. מכאן למדנו, עד כמה ניתן ואף רצוי לייפות את המצוות, ובאופן מיוחד את מצוות ביכורים.
אדם המביא ביכורים מתוך שמחה ותודה לקדוש ברוך הוא כל השפע והטוב שקיבל במשך השנה. על כל היבול הרב והמשובח, ומתוך כך מביא ביכורים לבית המקדש, הרי הוא מרגיש צורך פנימי לייפות את הביכורים עד כמה שאפשר, ולכן הוא מוסיף על הפירות הטובים והיפים גם גוזלות על מנת להקריבם על המזבח.
תחושת שמחה פנימית, מקרינה גם החוצה וגורמת לעשות מעשים טובים ויפים.
בנוסף, אולי ניתן לומר גם הפוך. מעשים יפים וטובים, יכולים גם להביא שמחה ויופי פנימי. גם אם כרגע, האדם אינו כל כך שמח, הרי שעצם השתתפותו במעמד כל כך מרגש, משמח וססגוני, תגרום לו לשמחה פנימית, הבעת תודה והכרת הטוב על כל השפע.
נסכם ונאמר, כי שמחה פנימית גורמת למעשים ויופי חיצוניים, וכן, מעשים יפים וטובים עשויים לגרום לשמחה פנימית.
מי יתן, ונוכל לשמוח ולשמח, לעשות מעשים טובים ויפים, שיגבירו את שמחתנו החיצונית והפנימית.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]