גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"א, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף נד ע"א

בענין דיני שיעורים שנשתנו נפחם

אודות דברים שנשתנה נפחם מכפי שהיו בתחילתם דנו במכילתין (נד ע"א) - אי דינם כפי השיעור שהיה בהם בתחילה, או כפי שהם עתה. הגמרא עוסקת בזה כאן לענין טומאת אוכלים, ששיעור אוכל טמא לטמא מאכלים אחרים הוא כביצה, ובכן יש לדון בבשר טמא שהיה בו שיעור כביצה ונתמעך, מה דין המאכל שנגע בו אחרי שנתמעך, וכמו כן יש לדון להיפך, במאכל טמא שהיה פחות מכביצה, ותפח ועמד על כשיעור ביצה, האם מטמא מכאן ולהבא. ולמסקנא איתא: "אמר רבה, כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה - הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה מדרבנן", כלומר, 'כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה', דהיינו, אם בתחילה היה בו כשיעור - ועתה נצטמק שיעורו, 'הא לית ביה' - אין מתחשבים בשיעורו הקודם, ודינו כפי מצבו של עתה - שאין בו שיעור. ולאידך גיסא, 'כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה', דהיינו, כל מקום שמתחילה לא היה בו שיעור ועכשיו יש בו שיעור, 'מדרבנן' - הולכים אחרי השיעור של עכשיו מדרבנן בלבד, ואילו מן התורה - היה ראוי להיות דינו כפי שיעורו שהיה בו בתחילתו. בטעם הדבר פירש"י (ד"ה דמעיקרא), כי תוספת נפח באה מחמת מים בעלמא שנבלעו בבשר מבחוץ, ואינם נחשבים כחלק ממנו, ולכן אינם מצטרפים עם הבשר להשלימו לשיעור.

ענין זה שייך בעוד דיני תורה, כי לפי המתבאר בסוגייתנו שוה דין זה לגבי שיעור כזית באיסורי אכילה, כגון בשר פיגול ונותר שחייבים כרת באכילתם, ובבשר שנצטמק - הרי נחסר משיעורו, ואין לוקים על אכילתו, וכמו כן אין בו חיוב כרת. וכמו כן תפיחת הבשר אינה גורמת השלמת שיעורו שיתחייב באכילתו, כמובן שבאופן זה שתפח הבשר - כלפי איסור אכילה - יש בו איסור מן התורה, שהרי הלכתא היא 'חצי שיעור אסור מן התורה', וגם מתחילתו היה בו איסור, והנידון בסוגייתנו הוא לענין שיעור ביצה לטומאת אוכלים - שבפחות מכשיעור אינו מטמא כלל, וכן כלפי חיוב מלקות וכרת - שבתפח נשאר שיעורו כמקדם שהוא פחות מכזית (עי' שו"ת שואל משיב מהדו"ק ח"א סי' קסח).

בפוסקים מצינו שדנו בזה לגבי אתרוג שנצטמק, דהנה שנינו (סוכה לד:): "שיעור אתרוג הקטן, רבי מאיר אומר כאגוז, רבי יהודה אומר כביצה", ולהלכה קיי"ל כרבי יהודה (עי' שו"ע או"ח סי' תרמח סכ"ב), ובאם היה בו בתחילה שיעור ביצה ונצטמק - נסתפק בספר 'בית השואבה' (פ"ה סי' א אות צ), דלכאורה מן הראוי לדמותו לדברי רבה: "כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה - הא לית ביה", וכמו כן לעניננו הגם שהיה באתרוג בתחלתו כשיעור ביצה, "כיון דהשתא מיהא נצטמק ובציר ליה שיעוריה, דבתר השתא דשעת קיום מצות לקיחה בו אזלינן ומשערינן והא לית ליה שיעורא".

אולם בהמשך מסיק, שבאתרוג שפיר אפשר לצאת ידי חובה אם היה בו שיעור בתחילתו ואח"כ נצטמק, ושאני מהא דמבואר בסוגייתנו לענין שיעור ביצה כלפי טומאת אוכלים או לענין שיעור כזית באיסור אכילה בבשר פיגול ונותר, שהרי גדר השיעור בהם הוא שיעור בכמות, שבגודל כזית או כביצה קבעה התורה את הדינים שנאמרו בהם, ולכן כשנתמעט משיעור הכמות הרי אין בו השיעור שקבעה התורה, ושפיר אמר רבה: "הא לית ביה". משא"כ בגדר שיעור ביצה בגודל האתרוג, יש לדון האם גדרו כשיעור בכמות כמו שאר השיעורים שנאמרו בתורה. צדדי הספק בזה הם, דהנה טעמו דר"י ששיעורו כביצה, מצינו בגמרא (סוכה לא:) שבס"ד אמרו כי בפחות משיעור זה לא נחשב כאתרוג 'הדר', ולאור זה גדר השיעור הוא שיעור בכמות, כי בפחות משיעור זה אין האתרוג הדר, ובודאי שבשעת לקיחתו צריך להיות שיעור זה. אבל במסקנת הגמרא הסיקו הטעם: "משום דלא גמר פירא", והיינו, כי כל עוד שהאתרוג לא הגיע לשיעור זה עדיין לא נגמר הפירא, ולאור סברא זו - גדר השיעור הוא באיכות, כי בשיעור כזה אות הוא שכבר נגמר הפירא, ובכן אם האתרוג כבר הגיע לשיעור זה, מה לנו אם נצטמק אחרי כן, הלא סוף סוף כבר הגיע האתרוג לגמר פירא, ואם כן שפיר יכולים לצאת ידי חובה.

ואמנם כסברא זו הכריע ה'חזון איש' (או"ח סי' קמח סק"ב), שאם נצטמק האתרוג לפחות מכביצה כשר ומברכין עליו. [ועי"ש שנתקשה בדעת ה'חיי אדם' (ח"ב כלל קנא אות טז) שאם היה בו כשיעור ובימי החג נצטמק ועמד על פחות מכיצה - פסול משום שאינו הדר", הביאו ה'משנה ברורה' להלכה (ב'ביאור הלכה' סי' תרמח סכ"א ד"ה פסול. וראה גם ב"ח סוס"י תרמח; ביכורי יעקב שם סקכ"א)].

והנה כלפי הכלל השני: "כל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא הוה ביה - מדרבנן", מן הראוי להביא דברי הראשונים בטעם הדבר שגזרו חז"ל להחמיר בזה, ומתי החמירו בזה ומתי לא, דהנה בשו"ת הרא"ש (כלל ב סי' יד) נשאל אודות עיסה שנילושה במי ביצים בלא תערובת מים, ובעת אפייתה תפחה וגדלה מאד, ושאלוה אם נטלה חלתה, ואמרה האשה: לא היה בה שיעור חלה. ושאל השואל: למה לא תתחייב בחלה, אף כי לא היה בה חמשת רבעים קמח; הואיל וחובת חלה בפת, אם לא הורמה מן העיסה, ניזיל בתר השתא". ובתשובתו הביא את כלל האמור שמדרבנן אזלינן בתר השתא, ועל כך כתב: "דהתם ראו חכמים טעם וסברא לגזור טומאה או איסור, כיון דהשתא איכא שיעורא, והרואה סבור דהוה בה שיעור מעיקרא, אי מטהרת ליה, אי שרית ליה מיחלף בההוא דהוה ביה שיעורא מעיקרא, וטעם זה לא שייך בחלה, שהרואה חררה גדולה אחר אפייתה, כסבור שנטלה חלתה מן העיסה", וכ"ה גם בתשובה שכתב הרשב"א (ח"א סי' תסב) אל הרא"ש. הרי שחז"ל אסרו בגלל טעות הרואים שלא ידעו שבתחילה היה פחות מכשיעור, ויבואו להתיר גם מה שהיה בו שיעור בתחילה, ובכן כלפי עיסה שתפחה לא חייבו חז"ל להפריש חלה, כי אין כאן חשש שיבואו לידי טעות, כי הרואה יהא סבור שמתחילה היתה בה כשיעור וכבר הפרישו ממנה חלה.