לא הכול שחור ולבן  / רפי זברגר

מנחות נב ע''ב - נד ע''א

הקדמה

המשנה המתחילה את הפרק החמישי דנה בחיוב מצה במנחות. וכך קובעת המשנה בתחילתה:
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ.
כל המנחות חייבות להיות מצה, חוץ משתי מנחות: עשר חלות מתוך ארבעים חלות של קרבן תודה (שאר שלושים החלות הינן מצה) ושתי הלחם המובאים בשבועות.
מכיוון שהשיעורים של לחמי תודה ושל שתי הלחם חייבים להיות מדויקים, מביאה המשנה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה כיצד לגרום לעשר חלות התודה ולשתי הלחם להחמיץ, ועדיין לשמור על דיוק השיעורים. 
 

הנושא

רבי פרידא שאל את רבי אמי מהו המקור לקביעת המשנה כי כל המנחות חייבות להיות עשויות ממצה, חוץ מעשר חלות תודה ושתי הלחם:
מנין לכל המנחות שהן באות מצה?
מחזיר רבי אמי בשאלה לרבי פרידא: מנלן? דכתיב בה - כתיב בה, דלא כתיב בה - כתיב בה (ויקרא ו', פסוקים: ז', ט'): וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה, הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּח . וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו ,מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.
רבי אמי תמה על שאלת רבי פרידא: מדוע הנך שואל למקור דין של חובת מצות ברוב המצות, הרי בחלק מהמנחות כתוב במפורש כי יש לעשותן מצות (מנחת מאפה ומנחת מחבת), ובמנחות שלא כתוב במפורש, ישנו פסוק כללי על מנחות, המצוטט לעיל, ובו נאמר במפורש כי יש לעשותן מצות ( מַצּוֹת תֵּאָכֵל ).
ענה לו רבי פרידא: מצוה לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי לעכב.
אין אני מסתפק שיש מצווה לעשות מנחות מן המצה, אך שאלתי הייתה האם זהו דין לעיכוב. כלומר, האם גם בדיעבד המנחה תהיה פסולה אם לא נעשתה מצה?
גם על כך ענה לו רבי אמי: לעכב נמי כתיב (ויקרא, ו', י'): לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ
רבי אמי משתמש בכלל הידוע, הקובע כי אם נשנתה הלכה בתורה פעמיים בהלכות קודשים, אינו אלא לעכב. 
כלומר, אם התורה חוזרת פעמיים על אותו דין בקודשים, ואדם לא נהג כהלכה זו – לא יצא ידי חובה כלל וכלל. 
בפעם השנייה כותבת התורה כי אין לאפות את המנחה חמץ, ומתוך כך מסיקה הגמרא כי יש לאפותה מצה (אם לא חמץ, כנראה צריך מצה).
על דברי רבי אמי, מקשה הגמרא שלוש קושיות, שבעקבותיהן נדחים דבריו. אנו נתמקד בקושיא הראשונה:
מתקיף לה רב חסדא: ואימא, לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ אלא שיאור? 
שיאור הוא שלב ביניים בין המצה והחמץ. הגמרא מיד שואלת להגדרת השלב, ומביאה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. 
לפי רבי מאיר מדובר בשלב של "הכסיפו פני העיסה'', ולפי רבי יהודה מודבר בשלב יותר מתקדם בו ''ישנם סדקים כמו קרני חגבים".
רב חסדא שואל את רבי אמי: מניין אתה מסיק מסקנה כי הפסוק לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ מלמד אותנו על איסור חמץ ואז הוא מהווה פסוק נוסף המלמד כי ההלכה מעכבת, אולי כוונת הפסוק לומר לנו כי אמנם חמץ אסור לעשות את המנחה, אבל לעשות מנחה העשויה משיאור יהיה מותר? 
נקפוץ לסוף דף נ''ד ותחילת דף נ''ה, שם מצטטת הגמרא ברייתא בה למדנו מחלוקת האם ניתן להחמיץ לחמי תודה ושתי לחם ע''י מיץ תפוחים, תנא קמא פוסק כי אין תפוחים יכולים להחמיץ, ורבי חנינא בן גמליאל מתיר. 
על כך מביאה הגמרא משנה ממסכת תרומות (י', ב'): תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה, הרי זו אסורה.
המשנה פוסקת כי תפוח תרומה מרוסק, הנכנס לתוך עיסה של חולין אוסר את העיסה. 
כמאן? לימא רבי חנינא בן גמליאל היא ולא רבנן!
מנסה הגמרא לומר כי משנה זו כנראה הולכת לפי שיטת רבי חנינא הקובעת כי מיץ תפוחים יכול להחמיץ ולכן אינו בטל בעיסה, אך לא לפי שיטת חכמים הקובעת כי מיץ תפוחים אינו יכול להחמיץ, ולכן הוא כנראה בטל. 
דוחה הגמרא את המסקנה ואומרת: אפי' תימא רבנן, נהי דחמץ גמור לא הוי, נוקשה מיהא הוי.
גם כאן אומרת הגמרא כי יש שלבי ביניים. עיסה שהתערבבה עם מיץ תפוחים לדעת חכמים, יכול להיות שאינו חמץ גמור, אך מוגדר כשלב בינים המכונה ''חמץ נוקשה'' ולכן אינו בטל. לאור זאת נוכל לומר כי המשנה במסכת תרומות תוכל להיות גם לפי שיטת חכמים, ולכן, גם לדעתם, תפוח תרומה שנכנס לעיסת חולין תאסור את עיסת החולין.  
 

מהו המסר?

במהלך מספר דפים בגמרא, למדנו היום על מדרג בנושא ''חמץ ומצה''. נוכל לדרג את המרכיבים באופן הבא:
1. מצה – מותר לאוכלה בפסח, וכשירה לכל המנחות חוץ מחלות חמץ של תודה ושתי הלחם.
2. "חמץ גמור" – עיסה שהחמיצה לגמרי באפיה, ולכן אסורה באיסור כרת בפסח, וכן אסורה לכל המנחות הדורשות מצה, ומותרת לעשרת הלחמים של תודה ושתי הלחם הדורשים חמץ.
יש להעיר כי שאור (לא שיאור) הינו ''חמץ חזק'' שיש לו כוח לגרום לעיסה להחמיץ במהירות גדולה יותר.
3. שלבי ביניים אשר אסורים גם למנחות של מצה, וגם למנחות של חמץ:
a. שיאור – שלב ביניים בין חמץ לבין מצה.
b. חמץ נוקשה – גם כן שלב ביניים בין חמץ למצה לפי השיטות השונות אשר הוזכרו לעיל.
למדנו אם כן במדרג זה, כי אין ''מעבר חד וברור'' בין שלב החמץ לשלב המצה. בהחלט ישנם שלבי ביניים, אשר אינם מוגדרים לא כחמץ גמור, אך גם לא כמצה כשירה.
נוכל ללמוד מכאן גם לגבי תחומים אחרים בחיים, כי ''החיים אינם שחור ולבן'''. אין תשובות חד משמעיות לכל שאלה ולכל בעיה בחיים, המגדירות באופן ברור ונחרץ לצד אחד ולא לצד שני. יש הרבה ''גווני אפור'' בחיים שהם בעצם שלבי ביניים. ניתן אולי לומר, כי רוב מצבי החיים הינם ''גווני אפור'' ושלבי ביניים בין מצבי קיצון.
ישנם אנשים, בעיקר צעירים אך לא רק, הרואים כל דבר באופן דיכוטומי: או שחור או לבן. או מותר או אסור. נכון או לא נכון, וכן הלאה על זה הדרך. יש ללמדם ולחנכם כי החיים הרבה יותר מורכבים, מכילים הרבה יותר מצבי ביניים, שאינם קיצוניים לצד אחד או לצד השני.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]