לא להתבייש לשאול / רפי זברגר

מנחות מז ע''ב

הקדמה

למדנו בדף הקודם את דברי רבי יוחנן: הכל מודים, שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה.
מדובר ביחס שבין שתי הלחם לשני כבשים המונפים ביחד, ורבי יוחנן מחדש כי אם יש זיקה ביניהם, כך שבשחיטת הכבשים שתי הלחם היו כבר מיועדים ומוכנים להקרבה, אזי אין מחלוקת בין התנאים כפי שלמדנו במשנה, וכולם מודים שאם לאחר מכן, לא נמצא אחד הכבשים, הרי שאין להקריב את שתי הלחם, וכן אם לא נמצא אחד משתי הלחם - שני הכבשים נפסלים ואסורים בהקרבה. 
 

הנושא

רבי ירמיה שאל את רבי זירא, האם יש אפשרות ''להכשיר'' את הכבשים:
כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם, מהו שיזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר באכילה?
אין ספק אומר רבי ירמיה, שאין אפשרות להקריב את הכבשים לשם שני כבשי עצרת, בגלל חוסר בלחם לאור דברי רבי יוחנן. אך שואל רבי ירמיה, אולי אם יזרוק את דמם לשם קרבן שלמים אחרים (גם שתי הלחם הינם קרבן שלמים), נוכל להתיר את בשר הקרבן, שהרי ''קרבן שלמים רגיל'' אינו בא עם לחם, ולכן חוסר בלחם לא משפיע על קרבן זה, ובכך נוכל להתיר את בשר הכבשים לאכילה?
רבי זירא תמה על שאלת רבי ירמיה ומייד שאל אותו בחזרה: יש לך דבר שאינו כשר לשמו, וכשר שלא לשמו?
הכיצד ייתכן הדבר, שאם יעשה הכול ''כמו שצריך'' ויזרוק את הדם לשם הקרבן המיועד (שתי הלחם) הקרבן יהיה פסול ויצטרכו לשרוף את בשרו בבית השריפה, אך אם ''יעשו שלא כהוגן'' ויזרקו את הדם שלא לשם שתי הלחם, אלא לשם קרבן שלמים אחר, דווקא כאן נכשיר את הבשר לאכילה?
עונה לו רבי ירמיה: ולא? והרי פסח קודם חצות, דאינו כשר לשמו, וכשר שלא לשמו!
כן, אמר רבי ירמיה. מצאנו מקרים כאלו, כמו למשל בקרבן פסח ביום בו צריכים להקריב, אך לפני חצות, הוא תחילת הזמן המיועד. במקרה זה, אם הקריב לשם פסח – אינו כשר (לפני זמנו), ואם הקריב שלא לשם קרבן פסח, אלא לשם קרבן שלמים אחר – כשר, כיוון שאין איסור להקריב קרבן שלמים בי''ד בניסן.
לאור תשובת רבי ירמיה, תיקן רבי זירא את תמיהתו ושאלתו:
הכי קא אמינא: יש לך דבר שנראה לשמו, ונדחה מלשמו, ואינו כשר לשמו, וכשר שלא לשמו?
האם מצאנו קרבן שכבר ''נראה לשמו'', כלומר, כבר הגיע זמנו ואז נדחה מלהקריבו לשמו של הקרבן (כמו שני הכבשים שהגיע זמנם לשחיטה, וכמו קרבן פסח שהגיע זמנו לשחיטה), ובכל אופן, אם הקריב שלא לשם אותו קרבן יהיה כשר?
גם על כך ענה לו רבי ירמיהו: ולא? והרי פסח אחר זמנו בשאר ימות השנה?
קרבן פסח, אם עבר יום י''ד שהוא זמנו של קרבן זה, ובעל הקרבן הקריב את הכבש שלא לשם קרבן פסח, אלא לשם קרבן שלמים אחר, הרי במקרה זה הקרבן כשר?
שוב מתקן רבי זירא את שאלתו, לאור תשובת רבי ירמיה:
הכי קאמינא: יש לך דבר שנראה לשמו, ונשחט לשמו, ונדחה מלשמו, ואינו כשר לשמו, וכשר שלא לשמו?
עתה מוסיף רבי זירא עוד נדבך שכבר בוצע, והוא השחיטה. וכך אומר רבי זירא: האם מצאנו קרבן שהיה מיועד לשם קרבן מסוים, ואף נשחט כאשר היה ראוי לאותו קרבן, ואחר כך נדחה מלהקריבו, ועתה הוא פסול להקריבו לשמו (כמו שתי כבשי עצרת, לאחר שנשחטו כדין, נאבד הלחם ואז נפסל המשך הקרבת שתי הכבשים), ובכל אופן, האם במקרה כזה מצאנו שיהיה כשר אם הקריבו שלא לשמו?
גם על כך ענה לו רבי ירמיה: ולא? והרי תודה.
כן, מצאנו גם מציאות כזאת, כפי שאתה רבי זירא תמה: קרבן תודה הרי מוקרב ביחד עם ארבעים לחמים, מארבעה סוגים שונים. אם קרבן תודה זה היה מוכן עם לחמיו. נשחט בכשרות, ולאחר מכן נאבד אחד מלחמיו, הרי שעובדה זו פוסלת גם את הלחמים, וגם את הקרבן עצמו מלהקריבו. בכל אופן, אם הקריבוהו לשם קרבן שלמים אחר, הבשר הותר באכילה.
לכאורה לפי זה, אומר רבי ירמיה, גם במקרה שלנו, אם נאבד אחד משני הלחמים לאחר שחיטת שני הכבשים, הרי שלמרות פסילת הקרבן מהקרבתו כקרבן שני כבשי עצרת, הרי ניתן להקריבו לשם קרבן שלמים אחר, ובכך להתיר את הבשר לאכילה.
דחה אותו רבי זירא: שאני תודה, דרחמנא קרייה שלמים.
קרבן תודה נקראת בפסוק בתורה קרבן שלמים (עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו (ויקרא, ז', י''ג)), ולכן, אין פלא שניתן להקריבו כקרבן שלמים. לעומת שני כבשי עצרת, על אף שהם מכונים קרבנות שלמים, אין פסוק מפורש בתורה המציין זאת.
לכן ייתכן כי אין אפשרות להתיר את בשר קרבן שני הכבשים, לאחר אבדת אחד הלחמים, ע''י זריקת הדם שלא לשם קרבן שתי הלחם.
לאחר כל הדו שיח בין רבי ירמיה לרבי זירא, לא פשטנו את שאלתו של רבי ירמיה, אשר נשארה ללא מענה. . 
 

מהו המסר?

אנו מכירים את שאלותיו הרבות של רבי ירמיה בש''ס, אשר לפעמים עוסקות במקרי קצה ובמצבים מאוד מאוד לא שכיחים. אך שאלות אלו מחייבות אותנו להגדיר יותר טוב את הנושאים ולחדד את הפרמטרים של הסוגיה.
גם בשאלתו אצלנו, על פניו נראית שאלתו תמוהה ובלתי הגיונית. הכיצד ייתכן איפה שנתיר לעשות מעשה אשר על פניו נראה ''אסור ולא תקין'', כמו זריקת הדם שלא לשם הקרבן המקורי?
אך אנו רואים, למרות חוסר התשובה הסופית לשאלה זו, עדיין היא נשארה "לגיטימית'' ובהחלט יכול להות שיהיה מותר לעשות כך (אם כי כאמור, לא פשטנו את השאלה).
אנו לומדים משאלה זו, "לא לפחד לשאול שאלות". לא לפחד להעלות סברות שאמנם על פניו נראות מעט תמוהות, אך אם דנים בנושא, לפעמים מופתעים ומגלים דברים חדשים שכלל לא חשבנו עליהם מראש.
וכך גם למדנו במסכת אבות (ב', ה'): וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. אין להתבייש לשאול, גם אם הדבר יעלה גיחוך מה בפי השומעים, ואפילו אם יעלה תמיהה בפני הרב – אם לא ברורה נקודה מסוימת, יש להעלותה ולדון בה מכל הצדדים, עד אשר תובהר ותתלבן עד תום.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]