דיוק וחידוש ברש"י

מנחות כט

עמוד א

רש"י ד"ה שימי את. אתה הוא המקשה לי בתמיה:
בדף האחרון של מסכתינו קי ע"א:
רש"י ד"ה שימי את. בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות:
בכורות דף מג ע"ב:
רש"י ד"ה כבר רמא ניהליה. במסכת נדה: שימי את. חכם גדול כמותך אינו יודע לתרץ מתני' דמשמע חיי לאו בשני גבנין ממש קאמר אלא ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה וכי קאמינא אנא בשני גבין ממש:
בנידה דף כד ע"ב:
רש"י ד"ה ר' חנינא בן אנטיגנוס. בבכור קאי וקאמר דהוי מום ומדפסל ליה לקרבן מכלל דלהדיוט שרי וקשיא לתרוייהו דהא אפי' יצא לאויר העולם שרי ושמואל לא שרי אלא במעי אמו והא דאקשי רב שימי טפי לרב מדשמואל משום דגביה הוה קאי ובר בריה הוה כדאמר בפרק כל הבשר (שם קיא:) רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה: שימי את. בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי שימי את ונראה בעיני משום דבר בריה הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני ואני שמעתי שמדת צניעות היה בו ברב שלא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כן בכמה מקומות כאן ובמנחות (דף קי.) ועוד שמעתי משום דחריף הוה ודחיק ליה כי ההיא דאמר (במועד קטן (דף כט)) רחמנא לישזבא מכיסופיה דרב שימי ולא היא דהתם רב שימי בר אשי הוה דדחיק ליה לרב פפא:

הנה בהתבוננות ראשונה נראה שבכל מקום מפרש אחרת ובנידה חזר בו לכאורה, אלא שבחינה מדוקדקת ועיון במהלך הדברים בכל מקום ומקום יעלה ויפרח עומק דקדוקו של רש"י בהבנת מהלך הדברים, וראשון ראשון תחילה:
במנחות דף כט – רב אמר שגובהה של מנורה הוא תשעה טפחים, רב שימי שואל שאילה חזקה שאיך יתכן שהכהן עוד נצרך לעלות על מדרגה בשביל להדליק המנורה, בעקבות שאילה זו רב מתקן את דבריו ומסביר למה התכוון כשאמר תשעה טפחים שזה לא כל גובהה, ורש"י כאן משאיר את סגנון הדברים "שימי את" כשאילה גרידה אתה הוא זה השואל?,
בפעם השניה בשלהי המסכתא, מובא בגמרא בשם רב, מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים, ופיר' שישנם גוים המכירים בה' ולכך אין מכבידים על ישראל ואין מאמצים את העבודה זרה אלא את ה' וישנם גוים שאינם מכירים בה' ולפיכך מכבידים על ישראל, והקשה רב שימי לרב על פי הפסוק במלאכי א פסוק י"א כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צבאות: ומכאן שאין גוים שאין מכירים את ה', והקושיה היא חזקה מאוד, וכן נראה ברש"י שם- גדול שמי בגוים. אמרו רבותינו דקרו ליה אלהא דאלהיא אפילו מי שיש לו ע"א יודע (שיש אלוה) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי ורבותינו פירשו אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום וכן כל תפלות ישראל שמתפללין בכל מקום הרי הן לי כמנחה טהורה וכן תרגם יונתן וכל עידן דאתון עבדין רעותי אני מקבל צלותכון ושמי רבא מתקדש על ידיכון וצלותכן כקרבן דכי קדמי וכן פירש המקרא ולמה אתם מחללין שמי והלא גדול הוא בגוים ואני אהבתי וחיבתי עליכם שבכל מקום שאתם מתפללין לפני ואף בגולה מוקטר ומוגש הוא לשמי: ומנחה טהורה.הוא לי כי על ידכם שמי נורא בגוים ואתם מחללין אותי ואת שמי: עכ"ד ואכן פשטות הפסוק נראה שהגוים מכירים בגדלות ה', ואלו דברי רב שעונה לו שהפסוק מתכווין לומר שהגוים מכירים שה' הוא אלקי האלהים, ומה שאמר שאין מכירים בה' כוונתו לומר שאין מכירים שהקב"ה הוא "אביהן של ישראל", רש"י במקום זה מביא שני אפשרויות פירוש סותרות ללשון שימי את, מצד אחד כאילו שאינה קושיא ומצד שני שרב באמת לא ראה את השואל ושאלו אם הוא שימי (ושאילתו טובה מאוד), כי באמת הדבר לא ברור כי גם הפסוק המובא אינו ברור כפשוטו או כתרגומו, וכן בגמרא אצלינו מימרא נוספת להסביר את סוף הפסוק.
ונדלג על מסכת בכורות (וכפי שיובן בהמשך) ונעבור למסכת נידה האחרונה בש"ס (ואף שאין אנו יודעים בוודאות את סדר כתיבת רש"י פירושו, אבל בוודאי ידע בשעה שפירש את מקומה של כל מסכתא בש"ס וסידורא) הנדון בגמרא הוא בוולד בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והקשה על רב ממשנה שאמר רב חנינא בן אנטיגנוס בבכורות, רב מתרץ ומסביר את כוונת המשנה, רש"י כאן מפרש פירוש חדש שלשון זה נאמר כדרך חביבות בין הסב רב לנכד רב שימי וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני, ורש"י מביא את מה שכבר פירש ודוחה את ענין הצניעות כי אם כך מדוע לא רואים שרב אומר לשון זה לאחרים, ועוד דוחה פירוש שדחק על חריפותו, וצריך להבין מדוע לא פירש במקום זה כמו שפירש במנחות קי ובבכורות, ומה עוד שמלשון הגמרא בבכורות בהסבר על המשנה ודברי רבי חנינא בן אנטיגנוס נשאלה שאילה זו (של רב שימי) על פי מימרת רב, והגמרא אומרת כבר כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב וא''ל שימי את אלא בששדרתו עקומה: ומכך שהגמרא מביאה איך רב ענה לו בלשון שימי את, וביותר משמע מכך שהפירוש הוא איך חכם גדול כמוך שואל כזו קושיא שבקל אפשר לענות, וכפי שרש"י באמת פירש שם, מכל מקום נראה שרש"י העדיף להעמיד שנאמר לשון זה בחביבות וכך נפרש את כל המקומות, והסיבה שבחר רש"י בפירוש טמון בתחילתה של סוגיא זו בבני רב חייא (יהודה וחזקיה) החוזרים מן הדרך ואביהם חייא שואל אותם כלום בא מעשה לידכם וכו' והוא מורה להם לחזור ממה שפסקו, מיד לאחר מכן מתחיל הסוגיא עם דברי רב ושמואל ושאילת רב שימי, ורש"י בדבריו חוזר פעמיים על ענין זה שרב שימי נכדו של רב, והן הן הדברים במסכת נידה בענין דורות ישרים וטהורים (ודיון זה עצמו בעניני וולד ונפל) ועל כן בוחר רש"י בפשט המראה את קשר הדורות לטובה והתורה העוברת בינהם פעם כביקורת על פסק הלכה - רבי חייא ובניו, ופעם כדיון בדבר הלכה - רב ונכדו רב שימי. (כעין זה שבמסכת נידה האחרונה בש"ס רש"י מעמיד בפירוש חדש וטורח לדחות את הפירושים האחרים שהוא בעצמו פירש על דבר זה – ראה במאמר "בא כהן והציץ").