סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1094

"חביתי כהן גדול... מקריב מחצה בבוקר ומחצה בן הערביים"

מנחות נ ע"ב


בפרשת צו (ויקרא ו', י"ב) נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשך אותו עשירת האפה סלת מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב, על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה,' והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה' כליל תקטר". חז"ל למדו מפסוקים אלו: שהכהן הגדול מצווה להקריב מידי יום ביומו כל עוד שהוא משמש ככהן גדול מנחת חביתין, אותה הוא מקריב בצורה כזו שהוא חוצה אותה, מחציתה קריבה בבוקר ומחציתה בערב, וכך מביא הרמב"ם את ההלכה בפ"ג מהל' תמידין ומוספין הלכה י"ח: "כהן גדול מצווה במצות עשה להקריב חביתין בכל יום, מחצה בבוקר עם תמיד של שחר, ומחצה בין הערבים עם תמיד של בין הערבים".

נעמוד על שני חידושים שנאמרו במצוה זו. המנחת חינוך במצוה קל"ו מביא בשם תלמידו רבי חיים משה חידוש נפלא המתבסס על מצוה זו. הרמב"ם בהלכות כלי המקדש בפרק החמישי דן בכל פרטי דיני כהן הגדול, בין השאר כותב שם הרמב"ם בהל' ז' כך: "ובית יהיה לכה"ג מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כה"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם". מן הרמב"ם למדנו שאסור לו לכה"ג לצאת מירושלים, וכדברי הרמב"ם: "ואינו זז משם". גדולי מפרשי הרמב"ם מתקופת הראשונים ועד לאחרוני האחרונים נלאו למצוא מהו המקור והנימוק להלכה זו ברמב"ם, ידוע שהרמב"ם אינו מביא שום הלכה אם אין לה מקור במקורות שקדמו לו אא"כ הוא מוסיף יראה לי, דהיינו: שזהו חידושו העצמי של הרמב"ם, וכאשר הרמב"ם אינו מוסיף יראה לי, אנו משוכנעים שהלכה זו יש לה מקור. אבל לנו לא נתגלה בשום מקום היכן נרמז האיסור הזה שאסור לו לכה"ג לצאת מירושלים, מה גם שלא מובן מדוע שיהיה אסור לכה"ג לצאת מירושלים. הגאון בעל המנחת חינוך בשם תלמידו כאמור, מביא הברקה גאונית כמקור לדברי הרמב"ם. מצות מנחת חביתין היא שהכהן הגדול חייב להקריב מידי יום ביומו מנחה, מחציתה עם התמיד של שחר ומחציתה בין הערבים. מעתה טוען אותו תלמיד יש הרי דין, שכל אדם שמקריב קרבן בירושלים עליו להישאר ללון ביום ההקרבה בבית המקדש, מצוה זו נקראת מצות לינה, וכך נאמר באותה מצוה: "כל המביא קרבן היה טעון לינה בירושלים, ולא היה יוצא מירושלים עד למחרת". טוען אותו תלמיד: מה שהרמב"ם כותב על הכהן הגדול ואינו זז משם שאסור לו לצאת מירושלים, הרי זה משום שהכהן הגדול היה בגדר של מקריב קרבן מידי יום ביומו, שהרי היה מוטל עליו מצות מנחת חביתין, ולא גרע מנחת חביתין מכל מנחה אחרת. המנ"ח מפליג בשבח ההמצאה, וכפי שהוא כותב: "והנה הוא טעם אמיתי לדעת הרמב"ם ונתרצו ונתיישבו דבריו אחר שנלאו כל חכמי לב למצוא להם פשר וזה אמת וברור, ושמעתי זאת מתלמידי שיחיה רבי חיים משה".

יש מקום להעיר על ההמצאה הזו משני פנים: בקונטרס אבני שוהם בסוף הספר טו"א, מבעל השאגת אריה בדף כ"ה מופיע חידוש מעניין: הטו"א טוען: שמצות לינה אינה אוסרת על יציאה מירושלים כל עוד היוצא חוזר לירושלים בו ביום, המחייב של הלינה הוא ללון בירושלים, וכפי שהדבר נלמד מהפסוק: "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך". אסור לו לאדם שמקריב קרבן לחזור לביתו בו ביום, הוא חייב ללון בירושלים מפני כבוד הקרבן, אבל אם הוא רוצה לצאת ביום הקרבת הקרבן מירושלים ולחזור לירושלים ע"מ ללון בירושלים לית לן בה, ע"כ דברי הטו"א ההגיוניים. א"כ לא יתכן שכאשר הרמב"ם כותב על הכה"ג ואינו זז משם הוא מסתמך על הלינה, שהרי מצות הלינה אינה מחייבת שלא יצא מירושלים. וביותר השפ"א במס' ר"ה בדף ה. בד"ה "והנה" מחדש חידוש נוסף: כשהוא מבסס אותו בראיות רבות, וכך כותב שם השפ"א: עיקר מצות לינה היא שכאשר בא אדם לירושלים להקריב את קרבנו צריך ללון שם ולא לחזור לביתו, אבל אם התעכב בירושלים כמה ימים מיום ביאתו והביא קרבן ביום האחרון שהיה בירושלים, יוכל לחזור לביתו בו ביום, שעיקר הקפידה היא שלא יהיה שם דרך ארעי, שלא יחזור לביתו באותו יום שבא לירושלים, אבל הגר בירושלים או מי שהיה כבר כמה ימים בירושלים אין ספק שמותר לו לחזור לביתו גם ביום הקרבת הקרבן. מובן שע"פ חידוש זה נופל תירוצו של אותו תלמיד, ובכלל יש לתמוה על המנ"ח: ששיבח כ"כ את אותו תירוץ בו בזמן שהרמב"ם השמיט לגמרי את דין הלינה, והוא אינו מביא אותו אלא אך ורק במצות הביכורים בפ"ג בהל' י"ד, ונושאי כלי הרמב"ם עמדו על כך ששיטתו של הרמב"ם שאין לינה מעכבת בשאר קרבנות מלבד ביכורים. נמצא, שתירוצו של אותו תלמיד אינו תואם עם שיטת הרמב"ם עצמו. מעניין לציין שהנודע ביהודה מביא מקור לדברי הרמב"ם שם ממה שנאמר במדרש רבה בפרשת תצוה בפרק ל" על הפסוק: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", הדא הוא דכתיב "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך", הרי שהפס' מחייב את הכה"ג להיות תמיד שוכן בחצריך. מקורות נוספים נא' בדברי רמב"ם אלו.

חידוש נוסף במצות מנחת חביתין: בסו' גמרתינו בדף נ"א: מובאת במשנתינו מחל' תנאים רבי יהודה ורבי שמעון. כה"ג שהקריב מחצית ממנחתו בבוקר ומת ולא מינו אחר תחתיו, משל מי היתה קרבה מנחת בין הערביים. ר"ש אומר: משל ציבור. ר"י אומר: משל יורשין. להלכה נפסק: ברמב"ם בפ"ג מהל' תמידין ומוספין הלכה כ"ב "מת כה"ג בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר תחתיו מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו".

המפרשים תמהים על ההלכה הזו וביחוד על התוספת שהרמב"ם מוסיף: אנחנו יודעים שכשאר אדם נפטר מן העולם נאמר עליו במתים חפשי. כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, הכה"ג היה מצווה להביא מנחת חביתין מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. אחר שהוא הקריב את המחצית נפטר מן העולם, מהו החוב המוטל על היורשים להביא את המנחה של הערב, וביחוד מה כוונת הרמב"ם באומרו "עבור כפרתו", והרי אנו יודעים שאין כפרה למתים, ולפיכך חטאת שמתו בעליה מתה, לפי שאין כפרה למתים, מה כוונת הרמב"ם באומרו "עבור כפרתו". הסבר מפליא על על ההלכה בכללותה ועל לשונו של הרמב"ם מופיע בשו"ת אבני נזר בח"ב סי שי"ב ס"ק ט"ז י"ז. האבני נזר מתייחס שם להלכה האומרת" שכה"ג בן כה"ג, כאשר ממנים אותו לכה"ג, חייבים למשוח אותו בשמן המשחה, משא"כ מלך כאשר אביו היה מלך, א"צ למשוח את בן המלך כאשר מתמנה תחת אביו. מהו ההבדל בין מלך בן מלך שאינו צריך משיחה, ובין כה"ג, בן כה"ג שכן צריך משיחה. כותב ע"כ האבני נזר וז"ל: "הנה כשמת מלך, המוות מפקיע דין המלכות ממנו ואפי' ביום המוות קודם למוות עצמו אמרינן אין שלטון ביום המוות, היינו שמן הנפטר נלקח כח המלוכה, והוא עובר לבן, ואין לו לאב שנפטר, שום כח שנשאר אצלו מכח המלוכה, אלא שעברה המלוכה לגמרי אל הבן, ולמה שיצטרך משיחה. אבל כה"ג, איתא בירושלמי בפרק אחרון של מס' הוריות: שכה"ג שחטא מלקין אותו ומחזירים אותו לכהונתו. זאת משום שנאמר: "כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו". אמר רבי מנא כביכול אמר הקב"ה: מה אני בקדושתי אף הכה"ג בקדושתו. מחדש האבני נזר בעקבות דברי הירושלמי: וע"כ נ"ל שכה"ג אף לאחר שמת לא פסקה ממנו כלל קדושת כהונתו הגדולה, לפי שהוקש להקב"ה שקדושתו נצחית, והוא עומד ומקריב קרבנות במזבח של מעלה כמו שנתבאר בספר שלשלת הקבלה על רבינו אליהו הכהן, וע"כ א"א שירש בנו בקדושת כהונתו מאביו כי לא נפרד מאביו כלל, ובזה נבין הא דאיתא במנחות כה"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו החביתין קרבין משל יורשים, והרמב"ם כתב: שמקריבים עבור כפרתו, והרי במתים חפשי, הנה מוכח: שנחשב כה"ג שמת גם בעוה"ז ככה"ג כל זמן שלא מינו כהן תחתיו, וממשנה זו דחביתין קרבין משל יורשין, ראיה מוכחת למה שכתבתי לעיל: דכה"ג גם אחר מותו אינו נפסק כח כהונתו הגדולה, וכל זה נלמד מדברי הירושלמי הנ"ל מה אני בקדושתי לעולם אף כה"ג בקדושתו לעולם.

(האדמו"ר מטאלנא)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר