יחס של כבוד ל''שאלות מיותרות'' / רפי זברגר

מנחות כג ע''ב - כד ע"א

הקדמה

כאשר רב כהנא עלה מבבל לארץ ישראל שאלו אותו בני רבי חייא שלוש שאלות, נציג את השאלות במאמר זה, וננסה ללמוד מהן מספר תובנות לחיים. 
 

הנושא

1. עשרון שחלקו והניחו בביסא, ונגע טבול יום באחד מהן, מהו? כי תנן "כלי מצרף מה שבתוכו לקדש" הני מילי היכא דנגעי בהדדי, אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא, או דילמא לא שנא?
אם לקחו מנחה (בגודל עישרון) וחילקו אותה לשניים, והניחו את שני החלקים בכלי (לצורך בלילת המנחה). לאחר מכן נגע טבול יום (אדם טמא אשר טבל במקווה, אך טרם הגיע שקיעת החמה. מצב ביניים אשר מטמא רק תרומה וקודשים ולא מטמא חולין) באחד משני החלקים של המנחה. לא היה ספק לבני רבי חייא כי חצי המנחה שנגעה בטבול יום טמאה (טבול יום מטמא קודשים). שאלתם הייתה האם נטמא גם החלק השני, שהרי למדנו במשנה (מסכת חגיגה כ:) כי ''כלי מצרף מה שבתוכו לקודש'' והם לא ידעו להסביר את טעם המשנה: האם הצירוף הוא רק לדברים הנוגעים אחד בשני (שני חלקי המנחה לא נגעו אחד בשני), או אף לדברים שאינם נוגעים זה בזה?
ענה להם רבי חייא: מי תנן כלי מחבר, כלי מצרף תנן - כל דהו! 
רבי חייא דייק מלשון המשנה: כתוב צירוף ולא כתוב חיבור. צירוף הכוונה גם לדברים שאינם נוגעים זה בזה. לכן, גם החצי השני של המנחה נטמאת, כיוון שהיא נמצאת באותו כלי עם החצי הראשון שנטמא. 
2. הושיט אחד לביניהן, מהו?
אחרי שרבי חייא ענה להם כי הכלי מצרף, המשיכו לשאול אותו, האם כשהניחו עוד חצי עשרון ממנחה אחרת בין שני חצאי המנחה המונחים כבר בכלי. ואז נגע טבול יום בחצי עשרון השלישי, האם גם אז נטמאים שני החלקים הראשונים המונחים בכלי. 
ענה להם רבי חייא: צריך לכלי - כלי מצרפו, אין צריך לכלי - אין כלי מצרפו.
כאן, במקרה זה דווקא אין נטמאים. והסיבה לכך שחצי עישרון השלישי ''אינו שייך'' לשניים הראשונים. הוא כאמור שייך למנחה אחרת, ו"אין מקומו הטבעי" באותו כלי עם שני חלקי עשרון של מנחה שונה. אי לכך פסק רבי חייא, כי חצי העשרון הטמא אינו מטמא את שני חצאי העשרון של המנחה הנמצאת בכלי. 
ניתן לומר כי גם זה אולי למד רבי חייא מלשון המשנה במסכת חגיגה. למדנו שם כי הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש – כלומר מצרף רק את הראויים לקדש ולהיבלל עבור המנחה. כיוון שחצי עשרון שלישי אינו נבלל עם שני החצאים הראשונים, הרי אינו מצטרף אליהם ולכן אינו מטמאם. 
3. הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן, מהו?
המשיך ושאל: האם אוויר הכלי מהווה צירוף? האם כאשר טבול יום הכניס את אצבעו לאוויר הכלי, אך לא נגע, לא בכלי ולא באחד משני החלקים, האם האוויר של הכלי מצרפם, וגורם לטומאת חלקי המנחה המונחים בכלי?
ענה להם רבי חייא: אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד. 
אוויר מהווה צירוף וגורם לטומאה רק בטומאת שרץ בכלי חרס. רק אם נכנס שרץ לאוויר כלי חרס, הרי הוא מטמא
גם את הכלי וגם את הדברים הנמצאים בתוך הכלי (הכלי נטמא ומטמא את שבתוכו). ומכיוון שאצלנו מדובר בטבול יום שהכניס אצבעו בתוך הכלי, אין הכלי ואין הדברים המונחים בו נטמאים. 
 

מהו המסר?

תשובת רב כהנא לשתי השאלות הראשונות של בני רבי חייא מלמדות אותנו כי לפעמים אנו אומרים משהו ולא שמים לב לדברים הנאמרים. הרי בני רבי חייא ציטטו את המשנה במסכת חגיגה. שם נאמר במפורש כי מדובר בצירוף ולא בחיבור. צירוף בעברית משמעותו צירוף בין שני דברים, לאו דווקא מחוברים. אם כן, אנו לא שמים ליבנו למשמעות האמתית של מה שאנו אומרים. בעצם ניתן לומר במקרים אלו, בעיקר בשאלה הראשונה, כי התשובה נמצאת בגוף השאלה. רב כהנא שמע ברוב קשב את השאלות והשיב בסבלנות ובכבוד על השאלות, למרות שניתן היה להסיק לבד את התשובות לשאלות.
אנו למדים מכך שני דברים:
1. לשים לב למה שאנו או אנשים אחרים אומרים. בעיקר אם מדובר בציטוטים, הרי שלפעמים דיוק במקור הציטוט בעצם יכול לתת לנו את תשובה לשאלתנו.
2. לא להתרגז, לא לכעוס ולהתייחס לאחרים בכבוד ובנחת, גם אם נשאלתם שאלה ''קצת מעצבנת'', אולי אף ''מיותרת'' וניתן היה לדעת לבד את התשובה. יש לזכור, שלא כל אחד באמת חושב, או אף מסוגל לדקדק בכל מילה ומילה, ולא נורא אם הוא שאל ''שאלה מיותרת'', אנו נענה תשובה עניינית עם כל הכבוד לשואל, יהא אשר יהא.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]