סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

טעיתי / רפי זברגר

מנחות כ ע''א - כא ע''א

 

הקדמה

בתחילת הדף הבאנו ברייתא העוסקת בפסוק העוסק בחיוב המלחה של קרבנות: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא ב', י''ג) . בין היתר דרשה הברייתא מן הפסוק את הדרשה הבאה: 
אילו נאמר "קרבן במלח" שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן, תלמוד לומר: מנחה - מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה אף כל שאחרים באין חובה לה. 
הברייתא מדייקת מן המילים קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח ואומרת, כי אם התורה לא הייתה כותבת את המילה מִנְחָתְךָ אלא רק קָרְבַּן בַּמֶּלַח ניתן היה לחשוב כי יש למלוח גם את העצים המשמשים לשריפה במזבח, וגם את הדם המוקטר על המזבח, ששניהם נקראים קרבן. לכן מדגישה התורה ומוסיפה את המילה מִנְחָתְךָ , ממנה לומדים כי צריך להיות רק דברים הדומים למנחה. כמו במנחה ישנם דברים אחרים באים חובה עבורה, כמו עצים המובאים למזבח לצורך המנחה.
אבל עצים עצמם, הבאים כקרבן עצמאי, אין צורך בעצים נוספים עבורם, ולכן אין צורך למלוח אותם. 
וכן דם, שהרי אינו מוקטר כלל על המזבח, אלא רק נזרק עליו, לכן אינו דומה למנחה ואין צורך להמליחו. 
 

הנושא

בסוף הדף מצטטת הגמרא שוב את הקטע הנ''ל מתוך הברייתא שהובאה בראשית הדף ומרחיבה את ההסבר: 
אמר מר: שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן. מאן שמעת ליה דאמר עצים איקרי קרבן?
שואלת הגמרא: מיהו התנא הסובר שעצים נקראים קרבן, שהיה צריך למעט אותם מדין המלחה בפסוק המצוטט לעיל?
עונה הגמרא: רבי. רבי יהודה הנשיא. 
שואלת הגמרא: לרבי מבעיא בעו מלח? דתניא: קרבן (מנחה) מלמד שמתנדבין עצים. וכמה? שני גזרין. וכן הוא אומר (נחמיה י', ל''ה): וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים.. רבי אמר: עצים קרבן מנחה הן, וטעונין מלח וטעונין הגשה.
לא יכול להיות שהברייתא שלנו היא לפי רבי. שהרי רבי מחייב להמליח עצים כאשר הם באים כקרבן, ואילו זה עתה למדנו בברייתא שאין להמליח עצים. הגמרא מביאה ברייתא שם למדנו כי רבי מדבר על קרבן עצים, המובא כשני גזרי עצים. 
ומן הפסוק בספר נחמיה למד רבי כי קרבן עצים טעון אף המלחה והגשה כמו מנחה. הגמרא מביאה עוד שתי מימרות על דינו זה של רבי:
1. ואמר רבא: לדברי רבי עצים טעונין קמיצה. 
2. ואמר רב פפא: לדברי רבי עצים צריכין עצים.

רבא ורב פפא מרחיבים ומוסיפים בדעת רבי, אשר מחשיב עצים לקרבן, כי העצים המובאים כקרבן חייבים גם בקמיצה 
(קמיצת העצים מבוצעת לאחר ''פירורם'' של העצים, נטילת ''מלוא קומץ'' והקטרתם על המזבח, כל זאת לפני הקטרת שאר העצים על המזבח). וחייבים אף בעצים נוספים, כמו כל קרבן אחר הטעון עצים על המזבח. 
לאור קושיות חזקות אלו משנה הגמרא את הלימוד בברייתא: 
סמי מיכן עצים!
באמת, הברייתא לא לומדת כי עצים אינם חייבים בהמלחה כמו דם, אלא רק דם אינו חייב בהמלחה, אך עצים חייבים. 
ומיד מקשה הגמרא: ואלא קרא למעוטי מאי? אי למעוטי דם? מֵעַל מִנְחָתֶךָ נפקא. 
אם הוצאנו עצים, הרי שהמילים בפסוק מהם למדנו כי הדם והעצים אינם מתחייבים בהמלחה ( קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח ) מלמדים אך ורק על הדם. אם כך, אומרת הגמרא, לכאורה אין צורך במילה מִנְחָתְךָ במשפט זה, שהרי יש עוד פעם מִנְחָתְךָ בפסוק - מֵעַל מִנְחָתֶךָ ומשם אפשר ללמוד כי דם אינו מחייב המלחה?
אלא מגיעה הגמרא למסקנה שונה: אפיק עצים ועייל נסכים.
עצים לא יצאו מכלל חובת המלחה, כפי שראינו בדעת רבי, אלא יש להוסיף את הנסכים הבאים ביחד עם הקרבן. 
בנסכים אלו לא קיימת מצוות המלחה. 
 

מהו המסר?

צורת לימוד זו של הברייתא, "המוציאה" דינים מתוך הברייתא בעקבות קושיות של הגמרא, מלמדות אותנו מספר תובנות:
1. לפעמים גרסה שהייתה לנו בברייתא כנראה אינה מדויקת דיה. לכן לא לוקחים אותה ''כתורה מסיני'' ומתקנים אותה. ייתכן בהחלט שהבאנו ציטוטים מסוימים, חשבנו שהם נכונים במאה אחוז, אך מתברר שלא כך. ואז ''מתקנים'' את לשון הברייתא והציטוט משתנה כאמור.
2. נרחיב את הסעיף הקודם ונאמר באופן כללי, כי למרות שאמרנו דבר מה, חשבנו שזאת האמת וכל האמת – אם יוכיחו לנו באותות ובמופתים כי הדבר אינו כך, אין זו בושה לחזור מדעתנו ולומר ''טעינו'' וההסבר הוא שונה ממה שחשבנו קודם לכן.
הגדולה לומר את המילה הכל כך פשוטה ''טעינו'', לצערנו, אינה נחלת הכלל. הרבה מאוד אנשים לא מסוגלים להודות בטעותם. לא יכולים לומר כי הדעה, הסברה ההיגד שאמרו הינו טעות, והם חוזרים בהם מדעתם.
נלמד מקטע גמרא זו, ובעיקר בימים אלו שלפני ימי הדין והרחמים, ללמוד ולהתחזק גם בנקודה זו. להיות אמיתיים עם עצמנו, ולהיות מסוגלים להודות בטעות שלנו ולחזור בנו מדעתנו הקודמת.
נוסיף ונאמר ברוח ימי התשובה והרחמים, בהם אנו נמצאים, שזוהי בעצם מהותה ובסיסה של ''התשובה''. אדם החוזר בתשובה, בעצם מכריז ואומר כי הוא טעה, אמר דבר שלא היה צריך לומר, עשה דבר טעות, ועתה הוא מכיר בטעותו ומבקש סליחה ומחילה על מעשיו וטעויותיו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר