כל אחד והכיוון שלו / רפי זברגר

מנחות יח ע''א-ע''ב

הקדמה

המשנה בדף שלנו מפרטת פסולים של מנחות שאינם מעכבות את הקרבת המנחה ואינם פוסלים בדיעבד אלא רק לכתחילה.
1. לא יצק
על המנחה הניתנת בכלי שמים שמן בשלושה שלבים, כמפורט בהמשך המסכת (ע''ה:): 
a. שלב ראשון – ''מתן שמן בכלי''. נתינת השמן לפני נתינת הסולת בכלי. 
b. בלילה – הוספת השמן תוך כדי הכנסת הסולת וערבובם יחדיו.
c. יציקה – על פי הפסוק (ויקרא ב', א'): וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה', סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. יש לתת שמן גם אחרי סיום הבלילה. 
המשנה בקטע שלנו מדברת במקרה ולא יצקו את השמן בסוף, ופוסקת כי המנחה כשרה בדיעבד. 
2. לא בלל
כאן המשנה מדברת על השלב השני לעיל, אם הכהן לא בלל את הסולת עם השמן באמצע התהליך, כך ששפך את כל השמן בהתחלה או בסוף. 
3. ולא פתת
כל המנחות אשר נאפות (מחבת, מרחשת ומאפה תנור) יש "לפתות" אותן, כך שיהפכו לפירורים ולא יישארו מאפה גדול. רש''י מדגיש כי חוסר הפתיתה עליה מדברת המשנה הינה בכל המנחה, אך את החלק של הקומץ בוודאי פתת, שהרי חוסר פתיתה של הקומץ פוסלת את המנחה. 
4. ולא מלח
יש למלוח את המנחה לפני הקטרתה על המזבח. אך דין זה הוא רק לכתחילה, כך שאם לא מלח, המנחה עדיין כשרה. 
5. ולא הניף
במנחת העומר ובמנחת סוטה (מכונה בלשון הגמרא מנחת קנאות) יש חובה להניף את המנחה. גם כאן, אם לא הניף – כשר בדיעבד. 
6. לא הגיש
לכתחילה, יש להגיש את הכלי לקרן דרומית מערבית לפני הקמיצה. אם לא הגיש – כשר בדיעבד.
7. או שפתתן פתים מרובות
ישנם שני הסברים בגמרא לדין זה. בפשטות, כוונת המשנה שפתת את המנחה הנאפת (מחבת, מרחשת ומאפה תנור)אך לא פתת מספיק אלא השאיר חתיכות גדולות מידי. יש מסבירים את הדין להיפך, שפתת לחתיכות קטנות מידי. 
8. ולא משח 
מנחת רקיקין, אחת מן המנחות הנאפות דורשת לכתחילה משיחת שמן לאחר אפייתה. אם לא משח – כשר בדיעבד. 
 

הנושא

הגמרא מסבירה את שני הדינים הראשונים של המשנה בשני אופנים שונים. חוסר יציקה במנחה מעכבת את הקרבן, ולכן, כוונת המשנה כי זר יצק את השמן על המנחה, במקום שתיעשה ע''י כהן, או אז, המנחה כשרה בדיעבד. 
לעומת זאת, הדין השני של בלילה מתפרשת כפשוטה: אף אם לא בלל בכלל – המנחה כשירה. 
בתחילה שאלה הגמרא: הייתכן? האם יכול להיות שדין אחד במשנה הוא כפשוטו (לא בלל – כשר), ודין אחד אינו כפשוטו (זר יצק כשר)? ועל כך עונה הגמרא תשובה מוכרת מהרבה מקומות בש''ס: הא כדאיתא והא כדאיתא.
כן. ייתכן לחלק בין שני הדינים. כל דין מקבל ''התייחסות מיוחדת לו'' ואין להסיק מדין אחד על דין שני. 
למרות ששני הדינים נאמרו יחדיו באותה משנה, הרי שאחד מתפרש כפשוטו, והשני דורש הסבר חכמים והתייחסות מיוחדת. 
 

מהו המסר?

את הלימוד שלמדנו זה עתה הא כדאיתא והא כדאיתא ניתן לייחס גם לממדים אחרים בחיים, כמו גם להתייחסות שלנו כהורים לילדינו. למרות שכל הילדים גדלים באותו בית, עם אותם הורים, הרי שיש להתייחס לכל אחד התייחסות מיוחדת משלו. כל אחד דורש מבט אחר, כיוון אחר, התייחסות שונה ומתאימה לאותו ילד. לכל אחד יש את הרצונות המיוחדים שלו, את האופי שהוא אימץ ופיתח, את השאיפות שלו, ולכן שומה עלינו כהורים, לבחון ולהכיר ברצונות ושאיפות אלו, וללכת עם כל ילד בכיוון המיוחד שלו: הא כדאיתא והא כדאיתא.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]