סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1093

"וכתבתם כתיבה תמה"

מנחות לז ע"ב

נחלקו חכמים ורבי ישמעאל, במה שנאמר בתורה: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", אם כל כנף מצוה נפרדת, או שכל ארבעת הכנפות הם מצוה אחת. שואלת הגמ': "מאי בינייהו", הרי הכל מודים שיש להטיל את הציצית בארבע הכנפות, שהרי נאמר מפורש: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". מעתה, מהי הנ"מ בין רבי ישמעאל שסובר: שארבעתם ארבע מצוות לבין חכמים הסבורים: שכולם מצוה אחת. "אמר רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו". אנו יודעים: שמצות ציצית דוחה איסור כלאים "גדילים תעשה לך צמר ופשתים יחדיו", כל זה כשמתקימת מצות ציצית, ואם לא הטיל ציצית בארבע כנפות, לדעת חכמים: לא התקימה מצות ציצית, ואין לנו את העשה שידחה את הלא תעשה. מי שילבש בגד פשתן שיש בו שלוש ציציות של צמר ילקה משום כלאים, משא"כ אליבא דרבי ישמעאל שכל כנף הרי זו מצוה נפרדת, נמצא שגם בבגד של שלש ציציות מתקימות שלש מצוות עשה של ציצית שיש בהן לדחות לא תעשה של כלאים.

הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה מקשה מדברי גמרתינו על יסוד מעניין אותו מחדש הרמב"ם בפירושו למשניות בסוף מסכת נגעים: הרמב"ם שם תמה: מדוע לא נוהגת בזמן הזה מצות טהרת המצורע, הרמב"ם סבור: שגם הכהנים בני זמנינו כאשר הם מהמשפחות המיוחסות יש להם כל דיני כהונה, טהרת המצורע כוללת מצות ציפורים. דהיינו: 2 ציפורים אחת נשחטת והשניה יחד עם עץ ארז ואזוב ושני תולעת מטבלים במים ומזים בהם על המצורע והצפור נשלחת זו מצוה אחת, ואח"כ ישנה מצות תגלחת שעל המצורע להתגלח פעמיים, פעם אחת בשלב של הצפורים, ופעם נוספת שבוע אח"כ. מלבד שתי מצוות אלו ישנה מצוה שלישית של קרבנות המצורע. כל עוד המצורע לא מביא קרבנות הרי הוא בגדר של מחוסר כפורים, אבל אין הקרבנות מעכבות את טהרת המצורע בצפורים ובתגלחת. מעתה שואל הרמב"ם: נכון שבזמן הזה שאין לנו אפשרות להביא את קרבנות המצורע, שהרי בעוונותינו חרב בית המקדש, אבל כיון שמצות הקרבנות אינה מעכבת את מצות הטהרה, מדוע שלא תנהג מצות טהרת מצורע גם בזמן הזה, הרי את הצפורים והתגלחת ניתן גם לעשות היום. עונה על כך הרמב"ם ביסוד מעניין: תגלחת מצורע יש בהם גם עבירה, שהרי אסור לאדם להקיף את שער ראשו, והגמ' במס' יבמות אומרת: שכל מצורע כאשר הוא נטהר ע"י תגלחת, יש כאן מצב של עשה דוחה לא תעשה. מצות התגלחת דוחה את לא תעשה של "בל תקיף". אומר הרמב"ם: כאשר אנו באים לדחות איסור של לא תעשה ע"י מ"ע, לא ידחה הלאו, אלא כאשר יבוא העשה על צד השלימות. ז"א, למרות שמצות הקרבנות אינה מעכבת את מצות התגלחת, מ"מ זה ברור שהשלימות של טהרת המצורע לא תושלם, אא"כ יובאו גם הקרבנות. נמצא, שהמצוה של תגלחת אינה בשלימות בזמן הזה, משום חוסר האפשרות להקריב קרבנות, אם לא היתה עבירה בתגלחת היינו אומרים מדוע שלא נקיים את המצוה הזו בזמן הזה, אבל כיון שיש כאן עבירה, ואנו צריכים להגיע לכח של עשה דוחה לא תעשה, אין אפשרות לעשה לדחות את הלא תעשה, אם העשה אינו בא על צד השלימות, ע"כ יסודו המעניין והנפלא של הרמב"ם.

מקשה הגאון רבי מנחם זמבה מדברי גמרתינו: הרי גם רבי ישמעאל מודה שהמצוה בשלימות היא "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", כמובן שהמצוה בשלימות היא כאשר יש ציצית בארבע כנפות הבגד, מדוע א"כ נאמר בגמרתינו שאליבא דרבי ישמעאל שכל כנף היא מצוה בפני עצמה ניתן גם לדחות את עבירת הכלאים ע"י המ"ע של הכנף האחת, לו יהיה כדברי רבי ישמעאל שכל כנף זו מצוה בפני עצמה, אבל עדיין לא תבוא המצוה בשלימות, כל עוד לא יושלמו הציציות בארבע הכנפות. הגאון נשאר בקושיא.

יש אולי מקום ליישב את קושייתו. יש מקום להבדיל בין חיסרון בית המקדש לבין חיסרון חוטי הציצית, שהרי זה ברור שבזמן שבית המקדש היה קיים, נהגה טהרת מצורע גם בחוץ לארץ כפי שנאמר במשנה האחרונה בנגעים, וה"ז ברור שאדם שגר בחו"ל גם אם הוא עני ואין ידו משגת לנסיעה לא"י ולהבאת הקרבנות לא יהיה בזה משום עיכוב לקיים בינתיים את מצות הציפורים והתגלחת למרות שהמצוה לא באה על צד השלימות עד שלא יוקרבו הקרבנות, אין אנו מתייחסים לחיסרון הזה כחיסרון שלא יוכל להימנות, כחיסרון שמעכב בשלימות המצוה. אנו אומרים סוף סוף ברבות הימים ישיג אותו אדם דל כסף כדי לנסוע לארץ ישראל ולהביא את קרבנותיו, רק בזמן הזה כאשר חרב בית המקדש ובאופן הילכתי אין לנו אפשרות להקריב קרבנות אז מצות התגלחת נקראת מצות עשה שאינה באה על צד השלמות. אבל אותו אדם מסוים שכרגע אין לו חוטי ציצית לכנף אחת לא נוכל לומר שהמצוה הזו לא באה על צד השלמות, היא תבוא לצד השלימות כאשר לא תהיה לאותו אדם בעיה של חיסרון כיס והוא ישיג את שאר חוטי הציצית לארבע כנפות.

(האדמו"ר מטאלנא)