ההסכמה שבתוך אי ההסכמה / רפי זברגר

מנחות יג ע''א-ע''ב

הקדמה

אנו מתחילים היום את הפרק השני של המסכת, פרק הקומץ את המנחה. פרק זה ממשיך לעסוק בנושאי פיגול מנחות, אותו התחלנו לקראת סוף הפרק הראשון. למדנו שם כי מחשבת חוץ לזמנו, פוסלת את המנחה והאוכלה חייב כרת. שלושת המקרים אותם פירטנו במשנה בהם עוברים על איסור זה הם: 
a. לאכול שיריה למחר, או כזית משיריה למחר.
מחשבה לאכול את השיריים או חלק ממנה (גדול משיעור כזית) מחוץ לזמן המותר – לאחר עלות השחר, שלמחרת הקטרת הקומץ. 
b. להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר.
חשב להקטיר את הקומץ או חלקו (יותר מכזית) לאחר שקיעת החמה, שהוא סוף הזמן המותר להקטיר. 
c. או להקטיר לבונה למחר.
כנ''ל במחשבת חוץ לזמנו ביחס להקטרת הלבונה. 
במשנה שלנו נלמד את דעתו של רבי יוסי החולק במקצת על חכמים במשנה לעיל. 
 

הנושא

המשנה פותחת בדין אשר רבי יוסי מסכים לדעת חכמים: 
הקומץ את המנחה לאכול שיריה, או להקטיר קומצה למחר - מודה רבי יוסי בזה שהוא פיגול וחייבין עליו כרת.
בשני המקרים הראשונים אותם הזכרנו בהקדמה מודה רבי יוסי, כי החושב מחשבות אלו על אכילת השיריים או על הקטרת הקומץ לאחר זמנם, המנחה מתפגלת והאוכלה חייב כרת. 
במקרה השלישי ישנה מחלוקת בין חכמים לרבי יוסי: 
להקטיר לבונתה למחר - רבי יוסי אומר: פסול ואין בו כרת, וחכמים אומרים: פיגול וחייבין עליו כרת.
רבי יוסי מחלק בין מחשבת חוץ לזמנו על עיקר הקומץ לבין מחשבת חוץ לזמנו על הלבונה. למרות שבסופו של דבר שניהם מהווים חלק מן הקומץ המוקטר על המזבח, סובר רבי יוסי שהחושב מחשבת חוץ לזמנו על הלבונה בלבד, אמנם פוסל את המנחה, אך לא מחייב את אוכלה כרת. חכמים, כפי שלמדנו במשנה הקודמת סוברים כי אין לחלק, ומכיוון שהלבונה הינה חלק מן הקמיצה המוקטרת – חייבים על הפיגול שלה כרת. 
חכמים מוכיחים את טענתם מהשוואה לדיני קרבן בהמה, ורבי יוסי עונה להם:
אמרו לו: מה שינה זה מן הזבח? אמר להן: שהזבח - דמו ובשרו ואימוריו אחד, ולבונה - אינה מן המנחה:
חכמים משווים בין הלבונה המוקטרת ביחד עם הקומץ לבין האימורים (חלקים פנימיים של הבהמה) המוקטר ביחד עם הבשר (בקרבן עולה) ועם הדם הנשפך (או מוזה) על המזבח. בשני המקרים מדובר בחלקים של הזבח המועלה על המזבח. וכשם שישנה מחשבת פיגול של חוץ לזמנו על האימורים המחייבת כרת (אם אוכלים מבשר הקרבן), כך, סוברים חכמים, צריך להיות גם במחשבת חוץ לזמנו על הלבונה. 
רבי יוסי עונה לחכמים ואומר להם, כי יש הבדל עקרוני בין אימורים ללבונה. אימורים הינם חלק מן הבהמה, חלק מן הקרבן שהוקדש להקרבה, לעומת לבונה, אשר מהווה ''תוספת חיצונית'' שלא הייתה במקור חלק מן המנחה, אלא ''סופחה'' לה בהמשך. סברת רבי יוסי מוסברת בגמרא, שם מסביר ריש לקיש כי רבי יוסי סובר ''אין מתיר מפגל את המתיר''. מכיוון שגם הקומץ מתיר את המנחה לאכילה, וגם הלבונה אשר הינה חלק מן ההקטרה מתירה את המנחה, אין אחד יכול לפגל את השני (ראה הרחבה על כך בהמשך הגמרא).
נעמוד על תחילת המשנה, בה תואר כי רבי יוסי מסכים לדעת חכמים, והגמרא מיד בתחילתה שואלת על כך: 
למה לי למיתנא "מודה רבי יוסי בזו"?
מדוע צריך להשמיע לנו את המקרים בהם רבי יוסי וחכמים אינם חולקים? הרי די לנו במה שנפרט את המחלוקת ביניהם, וממילא נלמד כי בשאר הדברים הם מסכימים!
עונה הגמרא: משום דקא בעי למיתנא סיפא: להקטיר לבונתה למחר - ר' יוסי אומר: פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דר' יוסי משום דקסבר: אין מפגלין בחצי מתיר ואפי' רישא נמי, קא משמע לן דבהא מודה:
אין זה כל כך ברור שרבי יוסי מסכים לדעת חכמים בשני המקרים הראשונים. כיוון שניתן היה לחשוב, בגלל מחלוקתו במקרה השלישי, של פיגול לבונה, כי סברתו היא ש''אין מפגלין בחצי מתיר''. כאמור, גם הקומץ וגם הלבונה מתירים את המנחה באכילה. וניתן היה לחשוב, כי כשם שהלבונה, לפי דעת רבי יוסי, אינה מפגלת את המנחה לחייב כרת את האוכלה, כך גם מחשבת פיגול של הקומץ לא תפגל את המנחה לחייב כרת, כיוון שגם היא ''חצי מתיר''. לכן, משמיעה לנו המשנה בתחילה, כי במקרים אלו אין מחלוקת, וסברת רבי יוסי אינה מדין ''אין מפגלין בחצי מתיר'', אלא כדברי ריש לקיש ''אין מתיר מפגל את המתיר''.
 

מהו המסר?

אפשר להוסיף ולומר כי על שאלת הגמרא מדוע הוזכרו הדינים אשר בהם רבי יוסי וחכמים מסכימים, ניתן היה לענות גם באופן נוסף: כידוע, הגמרא מנסה לצמצם כמה שאפשר מחלוקות בין תנאים. לכן, הפתיח המיוחד במשנה בא ללמדנו ולהבליט את מקרי ההסכמה בין התנאים, ורק לאחר מכן, אנו עוברים לפרש ולפרט את המחלוקת ביניהם.
נלמד מאופן זה של המשנה גם לחיינו אנו. ישנם כל כך הרבה וויכוחים ומריבות בין אנשים, שבמקרים רבים אם היו מלבנים באמת את דעתו של כל אחד מן החולקים היו מגיעים למסקנה, כי ברוב הנושאים אין מחלוקת אמיתית ביניהם, ואולי רק בנושאים בודדים הם חולקים. אבל בלהט הוויכוח, ''אין זמן לעסוק בזוטות שכאלו''.
לכן, כדאי מאוד בכל וויכוח, ובכל דיון, לא משנה מה הנושא המדובר, לפרט ולומר באילו מקרים יש הסכמה בין הצדדים ואין טעם לדון בהם. לחדד את הנושאים ולהבהיר מהו המקרה המדויק בו חלוקות הדעות, ורק אז להמשיך בדיון.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]