חיים פשוטים / רפי זברגר

מנחות ד ע''א-ע''ב

הקדמה

אנו חוזרים לפתיחת המשנה הראשונה של המסכת, שם למדנו את ההלכה הבאה:
כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.
זהו דין הדומה לדיני הזבחים, המלמד אותנו שאם קומצים מנחה שלא לשם אותה מנחה, אותה מבקשים להביא, הרי שהמנחה כשירה אך לא עולה לשם חובה, והבעלים צריכים להביא מנחה אחרת תמורתה, חוץ משני מקרים של מנחת חוטא ומנחת קנאות (הסבר במאמר על הדפים הקודמים). 
 

הנושא

בגמרא, רב מרחיב את היוצאים מן הכלל, (שתי מנחות פסולות), בשני פסולים נוספים:
1. מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה.
מנחת העומר מובאת ביום שני של פסח, מן השעורים של התבואה החדשה. מנחה זו מתירה באכילה לכל עם ישראל את התבואה החדשה שגדלה בשנה זו. לפני העומר אסור לאכול מן ''החדש'', ולאחר הקרבתה – הותרה.
אומר רב, כי גם מנחת העומר, שהיא כידוע מנחת ציבור, אם הקריבוה שלא לשמה, הינה פסולה, ולכן אין להקטיר את קומצה ואסור לאכול את שייריה, בדיוק כמו מנחת חוטא ומנחת קנאות אשר למדנו במשנה. 
2. וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן – פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.
גם אשם, אחד הקרבנות אשר מביא נזיר הנטמא בתוך ימי נזירותו – אם נשחט שלא לשם אשם, הריהו הוא נפסל ואין לזרוק את דמו על המזבח, ואין לאכול את שייריו. 
דין דומה, מוסיף רב ופוסק, חל גם על קרבן אשם מצורע, אחד הקרבנות שהמצורע מביא לאחר טהרתו, אם נשחט שלא לשמו, הרי נפסל ואין לזרוק את דמו, ואסור לאכול את שייריו. 
שני הקרבנות הללו מוגדרים כ''מכשירים'' את האדם. נזיר – ''מוכשר'' להתחיל את ימי נזירותו מחדש, לאחר שנטמא בתוך ימי הטהרה, ומצורע ''מוכשר'' לבוא למחנה ישראל, ממנו יצא והופרש עם צרעתו. 
העקרונות של רב בשני הדינים הללו, כי אם יש לקרבן ''תפקיד'' נוסף כמו להתיר את החדש, או להכשיר את מביא הקרבן, הרי שבמקרים אלו, פסול של ''שלא לשמה'' פוסל לגמרי את הקרבן, כמו מנחת חטאת ומנחת קנאות, וכמו קרבן חטאת ופסח, אשר למדנו בתחילת מסכת זבחים. 
הגמרא מקשה על שני הדינים של רב מלשון של המשנה שלנו, אשר פירטה רק שני מקרים ולא הוסיפה גם את הדינים של רב. אנו נתמקד בקושיא על הדין הראשון: 
תנן: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. ואם איתא ליתני נמי חוץ ממנחת העומר? 
כאמור, אם אמנם דינו של רב לגבי מנחת העומר היה נכון, כי גם מנחה זו פסולה אם נקמצה שלא לשמה, מדוע המשנה לא פירטה זאת במפורש?
עונה הגמרא מספר תשובות אפשריות לשאלה זו: 
1. כי קתני: באה יחיד, באה צבור לא קתני.
המשנה הביאה רק מנחות של אדם יחיד, ולא מנחת ציבור. ומכיוון שמנחת העומר הינה מנחת ציבור לא נמנתה במשנה. 
2. כ י תני: באה בגלל עצמה, באה בגלל זבח לא קתני.
המשנה נקטה רק מנחות הבאות לבדן ללא קרבן נוסף. מנחת העומר באה ביחד עם קרבן עולה, ולכן לא נשנתה במשנה. 
3. כי קתני הנך שאין קבוע להן זמן, הא דקבוע לה זמן לא קתני:
המשנה נקטה רק מנחות שאינן חייבות לבוא בזמן קבוע כמו מנחת חוטא ומנחת קנאות. מנחת העומר באה תמיד ביום ט''ז בניסן, ולכן המשנה לא נקטה מנחה זו. 
 

מהו המסר?

ננסה לעמוד על שלושת העקרונות הללו ולהבין מדוע באמת המשנה לא מפרטת אותם.
גם היות המנחה "מנחת יחיד" ולא של ציבור, וגם הציון שהמנחה באה לבדה ''ללא שותפים'' נוספים, וגם העובדה שהמנחה באה ללא תלות בזמן ובתאריך, מגדירים בעצם את המנחה להיות ''מנחה רגילה ופשוטה''.
"דבר פשוט" מביא האדם לבדו, ללא ציבור וללא שותפים, וגם ללא ''צלילים מיוחדים'' המוגדרים בזמן קבוע.
מנחות שאינן פשוטות, יש להם דין מיוחד, התייחסות שונה, ולכן אינן מובאות כדוגמאות ''רגילות'' במשנה.
מכאן נוכל גם על נושאים אחרים בחיינו, וללמוד מכך, כיצד לחיות בפשיטות, בצניעות וללא צלילים מיוחדים.
להשתדל לעשות כל דבר בצנעה, ללא רעש וצילצולים, לא להחצין ולהציג כל דבר בפני ציבור או אפילו לא בפני שותפים. כמו כן, להשתדל להתנהג בחיי יומיום בצורה פשוטה וצנועה, ללא המתנה לימים מוגדרים, לימים ''מיוחדים''. לחיות את החיים הרגילים שלנו, בפשטות, בהרגלים טובים, ובצניעות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]