דיוק וחידוש ברש"י
זבחים דף קטז
עמוד א
רש"י ד"ה תמים בדרכיו. עניו וסבלן:
ובמסכת עבודה זרה דף ו ע"א באותו ענין שכאן גבי נח כתב רש"י תמים בדרכיו. עניו ושפל רוח:
והנה הסבר רש"י שדרכי התמים הם בעניין ענווה דווקא מקורו מן הגמרא בסוטה דף י ע"ב - לדוד מכתם שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל, וברש"י לדוד מכתם. לאותה שהיתה ראויה ועומדת לצאת ממנה דוד: שהוא מך. עניו: ותם. תמים בדרכיו: ע"כ ומאחר שהמילה מכתם מחברת יחדו את הענווה ותם דרך למד רש"י שהוא ענין אחד ופירוש זה מתיישב היטיב עם לשון הפסוק הפסוק בתהילים נו לַמְנַצֵּחַ, עַל-יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים-לְדָוִד מִכְתָּם, שהכוונה על תמר שהייתה יונת אלם ושתקה והסכימה לסבול כדי לא להלבין את יהודה וע"כ זכתה לדוד "המך והתם",
וחילוק הלשון ברש"י שבעבודה זרה כתב עניו ושפל רוח, הוא מפני שענין המסכת היא עבודה זרה וכל הבאת הסוגיא שם בעניין נח הוא לגבי ביקור מומין לע"ז, וכדאיתא במסכת סוטה דף ה' ע"א ואת דכא ושפל רוח רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ''ד אני את דכא שהרי הקב''ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה א''ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב''ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה) א''ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא {ישעיה י-לג} ורמי הקומה גדועים וכתיב התם {דברים ז-ה} ואשיריהם תגדעון וכו', ועוד איתא שם בדף ד ע"ב א''ר יוחנן משום ר''ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים,
וכאן בזבחים כתב רש"י עניו וסבלן , הוא מפני שהבאת עניין נח בגמרא הוא בעניין קרבנות לשם ה' בבמה ובבית המקדש ועניין תמות הקרבנות וכו' והחילוק בפסולין שמקפידין עליהן בני נח לבני ישראל, ואיתא במסכת גיטין דף נו ע"א בסוגית חורבן בית המקדש - אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו וכו' – מדובר בעניין החילוק בין ישראל לגוי בפסילת מומים, ומה שנגרם כתוצאה מכך לבית המקדש ומסביר רש"י ענותנותו. סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו: הרי עניין הסבלנות שבענווה מובא ממש באותו עניין, ואפשר גם להוסיף סמיכות הסוגיות כאן לנאמר בדף קטו ע"ב על אהרן הכהן וידם אהרן ששתק וזה עניין שסבל בשתיקה ובזכות זו נתייחד הדיבור עמו בעניין שתויי יין (רמז גם לנח).
