ניצול זמן / רפי זברגר

זבחים קטו ע"א

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה (והיחידה) בתחילת הפרק כי מצורע אשר הקריב את אשמו (אשם מצורע) מחוץ לבית המקדש, לפני שהגיע הזמן להקריב (שמונה ימים מיום טהרתו), נקרא "מחוסר זמן", ולכן פטור. על כך נאמר בגמרא בדף הקודם:
אמר רבי חלקיה (דבי) רב טובי: לא שנו אלא לשמו, אבל שלא לשמו - חייב הואיל וראוי לשלא לשמו בפנים.
רבי חלקיה מסייג את הדין של המשנה ואומר כי הפטור של ''מחוסר זמן'' במצורע נכון רק אם הקריב את קרבן האשם לשם אשם, או אז, אם הקריבו בתוך בית המקדש אינו עולה, ולכן גם המקריבו בחוץ פטור. אך אם הקריב את האשם לשם קרבן עולה, במקרה זה, אם היה מקריבו בתוכו, היה עולה לשם עולה, לכן גם בחוץ יהיה חייב.  
 

הנושא

הגמרא מביאה ברייתא אשר דנה באיסור שחיטת חוץ, המוכיחה את שיטתו של רבי חלקיה:
שואלת הברייתא: יכול שאני מוציא אף עולת מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר ואשם מצורע?
האם תהיה חובה על שחוטי חוץ גם אם הקריב קרבן עולה ''מחוסר זמן'', כגון יולדת שהקריבה לפני הזמן המוקצב לה? האם גם אזה יהיו חייבים על קרבן אשם של נזיר או מצורע הפסולים? 
עונה הברייתא לפי הפסוק העוסק בשחוטי חוץ (ויקרא י''ז, ג'): אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
ומדייקת הברייתא מהפסוק: שור מכל מקום, כשב – מכל מקום, עז – מכל מקום. מן הדיוקים הללו אנו מרבים גם שור, כשב או עז הפסולים. 
והגמרא מדייקת מלשון הברייתא: ואילו חטאת שיירא. לא הוזכר בריבוי הפסוק גם חטאת שאינו מתחייב כמו אשם. 
וממשיכה הברייתא: במאי עסקינן? אילימא בזמנו, מאי איריא אשם אפילו חטאת נמי, אלא שלא לזמנו. ובמאי? אילימא לשמו, אשם אמאי חייב? אלא לאו שלא לשמו.
אם נאמר שמדובר בהקרבת קרבן בזמנו – מדוע רק אשם יהיה חייב, גם על חטאת צריכים להתחייב בשחוטי חוץ שהרי מותר להקריבה בתוך בית המקדש?
אלא, מסיקה הגמרא, מדובר כנראה בהקרבת קרבן שלא בזמנו. אם כן, ממשיכה הגמרא, מדוע באשם מתחייבים? על כרחך מדובר בדיוק בהעמדתו של רבי חלקיה: בהקרבת אשם בחוץ שלא לשמו (אלא לשם עולה), ובמקרה הזה, חייבה התורה, כאשר הקריבו בחוץ, כיוון שכנראה חייבים גם על הבאת קרבן אשם לשם עולה בתוך בית המקדש. 
דוחה הגמרא את הראיה מהברייתא ומעמידה במקרה אחר: 
לעולם בזמנו ושלא לשמו, ורבי אליעזר היא דאמר: מקשינן אשם לחטאת, ותנא טפל והוא הדין עיקר.
באמת הפסוק מדבר על הקרבת קרבן בזמנו, ומדוע מוזכר בברייתא רק אשם ולא חטאת? כי מדובר במקרה ששחטו את הקרבן שלא לשמו, ולפי שיטת רבי אליעזר, אשר עושה היקש בין אשם לחטאת. כמו שלמדנו בתחילת המסכת, כי חטאת ופסח אשר הוקרבו שלא לשמה פסולות, כך רבי אליעזר אומר גם ביחס לאשם, אם הוקרב שלא לשמו.
אם כן, למה הזכירה הברייתא רק דין אשם ולא הזכירה את החטאת? על כך עונה הגמרא: ותנא טפל והוא הדין לעקר.
הזכרנו את הדבר הטפל שהוא האשם (אשר הוקש לחטאת), ומכך למדנו גם את הדבר העיקרי שהוא החטאת. אשם שהקריבוה מחוץ לבית המקדש שלא לשמה פטורים, וכן חטאת אשר הקריבו בחוץ שלא לשמה יהיו פטורים.
 

מהו המסר?

למדנו היום את העיקרון של ותנא טפל והוא הדין לעקר, אשר משמעותו ברורה. אנו לא צריכים לומר ולכתוב כל דבר, נאמר חלק מן הדברים, גם אם הם טפלים, ואנו נסיק מכאן גם את הדברים האחרים, גם אם הם החשובים.
בהמשך מובא עוד הוכחה נוספת לרבי חלקיה, שם נאמר כלל הפוך: ותנא עיקר והוא הדין לטפל, מכך אנו לומדים שוב את העיקרון של לומר דברים הכרחיים (באוקימתא זו אנו אומרים דווקא דברים חשובים ועיקריים) ואת השאר ניתן להסיק לבד.
כך גם ננהג בחיינו. הרי ''החיים קצרים'' ואין זמן להספיק את כל הדברים שאנו רוצים לומר, לעשות או לכתוב. נדלה מתוך כל הדברים שאנו מבקשים לעשות את הדברים החשובים לנו והחשובים לסביבתנו, ונתרכז בהם.
זו שיטה טובה ל''ניצול זמן''. הרי החיים המודרניים כל כך מלאים ועשירים בתכנים שניתן ללא סוף לעסוק בהם, אך המטרה שלנו, לנצל את הזמן לדברים החשובים והעיקריים, ובהם להתמקד ולהתמקצע.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]