סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1090
"על כל קרבנך תקריב מלח"
מנחות כ ע"א
בפרשת ויקרא פרק ב' פסוק י"ג נאמר: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". דורשת הגמ' את הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח", מדוע לא נאמר כפי שנאמר בתחילת הפסוק: "וכל קרבנך במלח תמלח" והגמ' בדף כ"א. אומרת כך: "תקריב מלח" - תקריב אפי' בשבת, תקריב אפי' בטומאה. רש"י מסביר כך: "אם קרבן צבור הוא ואשמעינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות". ז"א, שהתורה במיוחד נקטה בטוי של "תקריב מלח", ללמדנו: שהמליחה בעצמה יש לה גדר של עבודה, וכשם שבקרבן צבור שחיטתו והקטרתו דוחים את השבת ודוחים את הטומאה, כך גם מליחתו של הקרבן דוחה את השבת ודוחה את הטומאה.
על דברי גמ' אלו מקשים האחרונים קושי' מפורסמת, כשבראש האחרונים מופיע הגאון בעל המל"מ על הרמב"ם, (קושי' זו נמצאת כבר בראשונים). מדברי גמרתינו משתמע: שכאשר יש למלוח קרבן בשבת, יש במליחה חילול שבת, והתורה מלמדת אותנו במה שאמרה "תקריב מלח" שלמרות שהמליחה היא חילול שבת, מ"מ מצות המליחה דוחה את חילול השבת. איזה חילול שבת יש במליחת בשר הקרבנות?. בגמ' ובראשונים לא התבאר, פשטות הדברים מורה: שהמדובר הוא במלאכת עיבוד. כאשר ממליחים דבר מאכל, מעבדים אותו ומכשירים אותו למטרתו, והעיבוד הזה הוא אב מלאכה, אבל הרמב"ם בפי"א מהל' שבת בהלכה ה' כותב כך: "המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואחד המולח ואחד המעבד שהמליחה מין עיבוד הוא, ואין עיבוד באוכלין". ז"א, הרמב"ם מבחין בין עיבוד בעור לבין עיבוד באוכלין. כאשר אדם מולח את העור, העור ע"י ההמלחה נהיה גמיש יותר וניתן לעבד אותו לכל צורה מתבקשת וזהו מלאכת העיבוד. אבל כאשר אדם מולח דבר מאכל פוסק הרמב"ם להלכה כדברי רבא במס' שבת ע"ה: שאין עיבוד באוכלין. המל"מ שם בהל' שבת כותב כך: דברי רבינו מבוארים בגמ' בפרק כלל גדול, ודע, שבפרק הקומץ רבה מס' מנחות כ"א: דרשינן בברייתא "תקריב מלח" אפי' בשבת. וקשיא לי דאמאי איצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר, דהא קימ"ל דאין עיבוד באוכלין. ממשיך המל"מ ומספר כך: "ובהתווכחי בזה עם החכם מהר"ר יעקב אלפנדרי כתב אלי שנמצא בידו שיטה למס' מנחות לאחד מן הראשונים לא נודע למי, ושם כתוב "ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת, והלא מולח אינו אלא משום מעבד, ואין עיבוד באוכלין, ונ"ל דכיון דקרבן התמיד וקרבן המוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל, לאו כעיבוד אוכלין דמי כיון שאינו נאכל ושפיר איצטריך קרא". ז"א, אותה שיטת ראשונים מיישבת את הקושיא בכך, שאם כי נפסק שאין עיבוד באוכלין היינו דווקא בדבר הנאכל, אבל בשר הקרבן של תמיד ומוסף בשבת כיון שזה קרבן עולה, שעולה כליל לגבוה ואינו נאכל לאדם , דבר כזה אין לו גדר של אוכלין ולכן יש בו כן עיבוד, ואילולא הייתור היינו אוסרים למלוח את בשר הקרבנות בשבת. ותיקון קרבן כמעבד דמי. ז"א, לא משום מעבד בפועל אלא כיון שהקרבן בלי מלח פסול, עצם הכשרת הקרבן להקרבה אף היא בגדר של עיבוד.
המל"מ עצמו מוסיף שם עוד שתי אפשרויות, ובמל"מ בפ"א מהל' תמידין ומוספין בהל' ג' מובאים תירוצים נוספים משמו של הדיין אלפנדרי. נעמוד על כמה מן התשובות שנאמרו בראשונים ובאחרונים.
בשו"ת למהר"ם מרוטנברג מובאת תשובה מעניינת לשאלה זו. וכך כותב המהר"ם: "מקשים העולם למה לי קרא דתקריב מלח אפי' בשבת, והא מליחה דאוכלין לאו מלאכה היא. ולענ"ד לא קשיא מידי דאין הפירוש לעניין המליחה גופא, אלא לעניין ההקטרה, וכאשר משימים מלח על הקרבן ואת הקרבן מעלים לגבוה, הרי שולטת האש במלח כשם ששולטת בקרבן, ואם התירה התורה הקטרת הקרבן היכן התירה הקטרת המלח, ואי לאו יתורא דקרא הוי אמרינן דאסור להעלות האבר המלוח משום הקטרת המלח. מעין תשובה זו מצאנו גם בשו"ת מהרי"ל דיסקין בחלק הכתבים בסי' צ"ג אומר המהרי"ל: שכוונת הגמ' לחלולי שבת שכרוכים בהבאת המלח, כגון להביא מלח כדי למלוח קרבן בשבת דרך רשות הרבים, או להוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, אילולא הריבוי של "תקריב" אפי' בשבת, לא היינו יודעים שמליחת הקרבן דוחה שבת ולכן היינו מעדיפים להשאיר את המלח ולא להביאו לבית המקדש למרות שאז היינו מבטלים ומשביתים את ברית המלח, בזה שנאמר בתורה תקריב אפי' בשבת למדנו שמותר גם לחלל שבת בהבאת המלח וכל כיו"ב ואין כוונת הגמ' לשימת המלח על האבר משום עיבוד באוכלין. תשובה מעניינת במישור החסידי מופיעה בספר שפ"א ליקוטים על פר' ויקרא: "ועלה בדעתי לפרש באופן אחר, ע"פ מש"כ רש"י ברית מלח שהבטיח הקב"ה למים התחתונים להעלות מלח על הקרבן לעשות שלום בין עליונים לתחתונים, עי"ש שברית כרותה מששת ימי בראשית, ולכן הוי סל"ד אמינא דבשבת שיש ממילא שלום בין עליונים לתחתונים אין צורך בברית מלח לפי שהשבת בעצמה ברית, ולכן צריך קרא תמלח אפי' בשבת". רש"י על התורה מסביר: מדוע כרת הקב"ה ברית עם המלח כפי שנאמר ברית מלח עולם, הרי זה משום שכאשר הקב"ה בששת ימי בראשית הבדיל בין מים עליונים למים תחתונים כמו שנאמר בפסוק: "יהי רקיע בתוך המים". המים התחתונים החלו לבכות לפני הקב"ה בכך שע"י ההפרדה בין המים העליונים לתחתונים נמצאו המים במרחק מפני הקב"ה, וע"כ ענה להם הקב"ה: שתמורת ההרחקה יקבלו המים עילוי בקריבה ע"ג המזבח, שהרי המלח נוצר מהמים ועל כל קרבן יצווה הקב"ה להקריב מלח ובזה שהמלח יהא נקרב ע"ג המזבח יבוא העוול על תיקונו שאין לך קירבה לפני הקב"ה כהעלאה ע"ג המזבח. טוען השפ"א: שאילולא הייתור במקרא, היינו אולי סבורים שאין צורך למלוח קרבן בשבת משום שנאמר להדיא במדרשים ובזוהר, שבשבת חוזרת כל ההוויה לשרשה ושוב אין הבדל בין המים העליונים למים התחתונים. נמצא, שבשבת היה מקום לטעות ולומר: שאין צורך באותה ברית מלח כדי להחזיר את המים התחתונים לצורתם הראשונה, וזה מה שהתבאר בתורה: "תקריב אפי' בשבת", שלמרות שטעם ההמלחה הוא משום שהמים התחתונים רוצים להיות לפני המלך, מ"מ כאשר כבר נקבעה מצות המליחה היא נוהגת בין בחול ובין בשבת.
(האדמו"ר מטאלנא)
