להרגיש "שווה" / רפי זברגר

זבחים קט ע''א

הקדמה

בדף שלנו ישנן שתי משניות הממשיכות לעסוק בדיני העלאת קרבן מחוץ לעזרה. המשנה הראשונה עוסקת בהעלאת קודשים פסולים, ודיני צירוף. והמשנה השניה עוסקת בהעלאת חלקים של קרבנות מן הצומח (מנחות ונסכים). במאמר זה נעסוק במשנה הראשונה הפותחת את הדף. 
 

הנושא

אחד קדשים כשרין, ואחד קדשים פסולין, שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ – חייב.
המעלה קודשים אשר היו כשרים בתוך העזרה, או אף כאלה שהיו פסולים, אך פסולם אירע בתוך בית המקדש (בלשון המשנה: פסולם בקודש), מתחייב על איסור העלאה. 
משנה זו היא לשיטת רבי שמעון, אותה למדנו במשנה בדף פד. שם הוא קבע את הכלל: כל שפסולו בקודש – הקודש מקבלו. במשמעות שאם הכהן העלה על המזבח קרבן פסול שנפסל בתוך בית המקדש, כמו פיגול, נותר או טמא, אין מורידין את הקרבן מעל המזבח (בלשון המשנה שם ''הקודש מקבלו''), אך מוסיף שם רבי שמעון, "אם לא היה פסולו בקודש - אין הקודש מקבלו'', כלומר, אם הפסול אירע לפני שהגיע לבית המקדש, כגון: נפל בו מום וכדו', ''אין הקודש מקבלו'', ואם עלה על המזבח – "חייב לרדת".
לכן, לפי שיטת רבי שמעון, קודשים כאלו, אשר פסולם בבית המקדש, כך שאם עלו לא ירדו, קודשים כאלו, אם הקריבם מחוץ לעזרה – חייבים מדין העלאת קודשים מחוץ לעזרה.
דין נוסף מלמדת אותנו המשנה: המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ - חייב:
בקרבן עולה, מקריבים על המזבח גם את הבשר וגם את האימורים (חלקים פנימיים). אי לכך, ניתן לצרף את הבשר והאימורין לכדי איסור כזית לחייב על העלאה בחוץ.
 

מהו המסר?

אנו יודעים שאם מעלים קרבן פסול בחוץ לא מתחייבים, אלא רק אם הקרבן כשר. היום למדנו כי חייבים מדין העלאה למרות שהקרבן פסול, אם הוא פסול באופן כזה שאם יעלו אותו על המזבח, לא יורידו אותו משם. כלומר, זהו ''פסול חלש'', שיש לו עדיין ''יכולות'' מסוימות בקודש, ובעקבות ''יכולות'' אלו אנו מחשיבים אותו כ''קרבן ראוי'' עדי כדי כך שאם מעלה אותו בחוץ מתחייב על כך.
הרעיון העומד מאחורי דין זה הוא, שאם הקרבן ''לא נפסל לגמרי'', אלא יש לו עדיין ''תקנה'' מסוימת, שבדיעבד אם מעלים אותו למזבח לא מורידים, אנחנו מחשיבים קרבן זה כבעל פוטנציאל מסוים, ולא פוסלים אותו לגמרי.
דין זה משקף עבורנו מבט חיובי על דברים ובעיקר אנשים, אשר על פניו נראים כ''גמורים'', וכאלה שאין להם תקנה, אך לא – אנו ''שומרים על הגחלת'' ומנסים ומחפשים ''פנים חיוביים'' כדי ''לנצלם'' ולהפיק מהם את המירב.
מבט כזה על אנשים ובוודאי על ילדים הינו חיוני וחשוב מעין כמוהו. יש אנשים, אשר החברה הסובבת אותם ''התייאשו מהם'' וחושבים כי אין להם תקנה, וכבר ''לא יצא מהם שום דבר'' ועוד דיבורים פסולים מעין אלו. למדנו היום, שיש לחפש ולאתר צדדים חיוביים בכל מצב ובכל מחיר. אף פעם לא להתייאש מאף אחד, בוודאי לא מילד בגיל ההתבגרות, העובר תהליכים מורכבים, ותהפוכות שונות ומשונות. תמיד להקרין כלפיו חיובי וטוב, ולומר לו כי יש אצלו פנים חיוביים, ולנסות להבליט אותם, ובכך לגרום לו ''להרגיש שווה'' – הרגשה אשר תוכל להניע אותו קדימה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]