סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1089

"מפני שאמרו הקומץ החסר או היתר פסול"

מנחות יא ע"א

המשנה בדף ו'. אומרת: "קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול". אנו יודעים שבקרבן מנחה מה שמקביל לזריקת הדם על המזבח בקרבן של בהמה זו הקטרת הקומץ על המזבח, הקומץ הזה צריך להיות קדוש בכלי ולהיות נקטר ע"ג המזבח, נא' במש' שכאשר הכהן קמץ ועלה בתוך הקומץ גם צרור, היינו חתיכת אבן וכד' או שלתוך אותו קומץ נכנס גרגר מלח, או קורט של לבונה, הרי"ז קומץ פסול, והמש' מנמקת כיון שנמצא הקומץ חסר את מקום הצרור או המלח או הלבונה, והגמ' אומרת "מפני שאמרו הקומץ החסר או היתר פסול". שואלת הגמ' "מאי איריא משום חסר ויתר תיפוק ליה משום חציצה". מפרש"י "דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסלת בקודשים כדמפ' בזבחים כד. אי נמי חוצץ בין קמח לקמח כגון אם מוטל באמצע הקומץ חולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קמצים" ז"א שקושית הגמ' מדוע על המשנה לנמק שהקומץ ועלה בידו צרור, פסול הקומץ משום שהוא חסר, תיפוק ליה משום חציצה בין היד לכל הקמח שבקומץ, שהרי יש כאן באמצע גם חתיכת צרור שחוצצת, או משום שחתיכת הצרור חוצצת בין הקמח שבצד זה של הצרור לבן הקמח שמצידו השני של הצרור. עונה על קוש' זו הגמ' כך: "אמר רבי ירמיה מן הצד" רש"י מסביר שמדובר באופן שהצרור לא נמצא במקום בו היד חייבת לגעת בקמח, הצרור נמצא במקום שמעל האגודל, ואז אין כאן שום בעיה של חציצה, ואעפ"כ יש מקום לפסול את הקומץ הזה משום קומץ שחסר, שהרי מקום הצרור היה צריך להיות מלא בקמח, באופן כזה לא ניתן היה לנמק את החסרון משום חציצה, ולכן העדיפה המשנה לנקוט את החסרון של קומץ שחסר.

על קושיית הגמ' תמהים האחרונים, מדוע היה כה ברור לגמ' שאותו קורט של צרור או של לבונה או של מלח חוצץ, והרי ידוע לנו שלגבי דיני חציצה [עכ"פ ביחס לחציצה במקווה] דווקא כאשר רוב האבר הצריך טבילה יש עליו חציצה החציצה מעכבת, אבל כאשר אדם צריך לטבול את כל גופו במים ורק מיעוט שאינו מקפיד מלוכלך אין בזה משום חציצה, דווקא רובו המקפיד הוא החוצץ, מדוע היה כה פשוט לגמ' שגם אם יש גרגר בתוך הקומץ, הגרגר הזה יוצר חציצה בין היד לבין הקמח, והרי סו"ס אותו גרגר אינו נמצא ברוב הקומץ בכדי שנדון כאן בדין חציצה, מדוע נקטה הגמ' כדבר פשוט שכאן לגבי קומץ גם חציצה כזו שאינה ברוב הדבר מ"מ חוצצת. האחרונים נשארים בצ"ע.

הגאון בעל האבני נזר בספרו על יור"ד ח"ב מתייחס לדברי הגמ' גם בפן ההלכתי וגם בפן הלמדני. האבני נזר נשאל שם שאלה להלכה למעשה שכיום היא שאלה מאד מצויה, וכך נא' שם בסי' שצ"ד ס"ק א. "דבר הילד אשר לקחוהו הרופאים בכפות ונמצא שיש חציצה בין הרחם לבין התינוק, אך אין הכפות חוצצות בכל התינוק אלא במיעוטו, ורוב הרחם מגולה, מה דינו לגבי פדיון הבן"?

השאלה של האבני נזר מסתמכת על הנא' במס' בכורות ובמס' חולין, שקדושת הבכורה אינה חלה אלא דווקא כאשר הוולד נוגע בכותלי הרחם, אבל אם כרכו את הוולד בסיב או בכל דבר אחר והוולד יצא בצורה כזו שהיה דבר שחצץ בינו לבין הרחם אין קדושת בכורה על הוולד. לא בוולד של בכור בהמה ולא בוולד של בכור אדם, מעתה פעמים שהלידה אינה עוברת בצורה טבעית אלא באופן שהרופאים מסייעים ללידה ע"י החדרת כף בכדי להוציא את הוולד, במקרה שאותו וולד הוא בכור, יוצרת לידה כזו שאלה גדולה האם אותו וולד חייב בפדיון הבן או לא, שאלה זו נידונה באחרונים והאבני נזר שם בתשובות קודמות מתייחס לאותה שאלה מכמה כיוונים. באותה תשובה בסימן שצ"ד, רוצה האבני נזר לומר שבאופן כזה שרב הרחם היה מגולה ורק מיעוטו מכוסה בזה יש לנו לדון מדין רובו ככולו ולומר שכל עוד דלא היתה חציצה ברב הרחם אין מקום לפטור את הוולד מפדיון, וכותב על כך האבני נזר שם בס"ק ג' הנה ברור לי מצד הסברה דאמרינן רב רחם ככולו, אבל העומד לנגדי סוג' במנחות בדף יא. דאיתא התם "נמצא קורט לבונה פסול משום קומץ חסר ומקשה הש"ס תיפוק ליה משום חציצה, ורש"י פר' שחוצץ בין ידו לקמח, הרי שאע"פ שאין חציצה רק במיעוט היד, מ"מ קרינן ליה, חציצה". היינו שהאבני נזר מעיר את הערת האחרונים אבל במשנה תוקף, שהרי הדברים סותרים ליסוד של רובו ככולו. ממשיך האבני נזר ומחלק בין הנושאים: "צריך לומר התם במנחות דשני יד לקמיצה שכל היד מגביל את הקומץ, ששעור הקומץ הוא מה שנכנס בין שלשת אצבעותיו לפס ידו, ולכן צריכים כל ידו ולא סגי ברובו". דברי האבני נזר עניים במקום זה אבל הם עשירים במקום אחר שם בסי' ר"ס בס"ק ח' מתייחס האבני נזר שוב לאותה גמ' ושם מסביר האבני נזר את עצמו בהרחבה יותר וכך הוא אומר שם: "נ"ל דתרי גווני חציצה איכא, האחד - דבר החוצץ שמונח במקום שצריך מגע או ביאת מים וכד', השני - למשל חץ הטחוב בירך האדם והחץ באמצע הירך ושם במקום נגיעת החץ בבשר א"צ מגע מים משום שהוא באמצע הבשר, ובית הסתרים אינו צריך להיות אפ' ראוי לביאת מים, אבל ענין חציצה זו, כי המים צריך שיקיפו את האבר מכל צד וכשחץ טחוב, המים שמצד הירך מימין לחץ, אינם מועילים לחלק הירך שמשמאל לחץ, הואיל והחץ מפסיק וחוצץ בין חלק ירך שבימין לבין חלק ירך שבשמאל, וזו כוונת הש"ס במנחות דקורט מלח שבאמצע, דפרכינן דתיפוק ליה משום חציצה, היינו משום שהיד צריכה שתקיף את הקומץ מכל צד והקורט שבאמצע חוצץ בין חלק היד שמצד זה לקורט, לבין חלק היד שמצד שני לקורט". נבאר את חילוקו של האבני נזר, החציצה המקובלת שעיקר דינה לגבי טבילה במקווה, מתייחסת למקום בו צריך להיות מגע מים והמים אינם נוגעים בבשר משום שעל הבשר יש איזשהו לכלוך שחוצץ, בזה אנו אומרים, שאם נניח על גב היד תמצא חתיכת לכלוך שאינה מכסה את רב כף היד אלא אך ורק את מיעוטו אנו דנים כאילו המים נגעו בכל כף היד, שהרי רובו ככולו, והרי חציצה אינה פוסלת במיעוט אלא ברב, אבל יש פעמים שהאבר צריך שיהיה מוקף במים, לא מדובר במגע אלא בהיקף, כאשר יש חציצה בגב כף היד, אין בעיה בהיקף המים, המים מקיפים את האבר מכל צדדיו, אבל אם נניח שבתוך הבשר מבפנים יהיה נעוץ חץ, למרות שהוא לא יבצבץ החוצה החץ ימנע את האבר מלהיותו נקרא מוקף מכל צדדיו במים, מעתה אותו קורט של מלח או אותו צרור שנמצא בתוך הקומץ יוצר חציצה בין ההיקף של צד ימין להיקף של צד שמאל, ובזה גם חציצה מועטת מבטלת את ההיקף.

(האדמו"ר מטאלנא)