אנשי ספיקות / רפי זברגר

זבחים קה ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף ק''ד על דיני טומאת האדם המתעסק בשריפת קרבנות הפנימיים, הן בטומאת הכהן עצמו, והן בטומאת בגדיו. 
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהן נשרפין כמצותן - נשרפים בבית הדשן ומטמאין בגדים, ואם אינן נשרפין כמצותן - נשרפין בבית הבירה ואינן מטמאין בגדים.
1. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הם קרבנות פנימיים אשר בשרם לא מועלה על המזבח אלא נשרף מחוץ לעזרה, במקום שנקרא בית הדשן. 
2. קרבנות פנימיים אלו, אם נטמאו ונפסלו מעבודה, גם נשרפים, אך מקום השריפה הוא בתוך ההיכל, בלשון המשנה ''בית הבירה''. 
3. כל מי שמתעסק בנושא השריפה, הכוהנים הנושאים את הקרבן מהעזרה עד בית הדשן, והמבצעים את פעולת השריפה נטמאים בעצמם ומטמאים גם את בגדיהם. 
היו סובלין אותו במוטות, יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים.
אם לקחו את הבהמה של קרבן הפנימי על מוטות, ברגע שיצאו מתחום העזרה הרי הם נטמאים. ואם רק הראשונים יצאו והאחרונים טרם יצאו, הראשונים טמאים ומטמאים את בגדיהם והאחרונים אינם טמאים ואינם מטמאים. אם גם האחרונים יצאו, כולם טמאים ומטמאים בגדים. 
רבי שמעון אומר: אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובן, ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים:
רבי שמעון חולק על תנא קמא וסובר כי יש פרק זמן מוגדר בו המתעסקים בשריפת קרבנות פנימיים נטמאים ומטמאים.
הזמן הוא: בין שריפת רוב חלקי הבהמה, לזמן שכבר ''ניתך'' הבשר ונשרף לגמרי. רק מי שמתעסק בגבולות הזמן הללו נטמא ומטמא, כל השאר אינם נטמאים. כלומר, גם הנושאים את הבהמה מן העזרה החוצה, וגם השורפים אותה בתחילת השריפה אינם נטמאים ומטמאים, אלא רק בגבולות הזמן הללו. 
 

הנושא

רבי אלעזר שואל בגמרא לשיטת תנא קמא: 
פרים ושעירים הנשרפים, שיצאו וחזרו מהו?
על פי תנא קמא הסובר כי הכוהנים הנושאים את הבהמה מן העזרה לחוץ טמאים ומטמאים, מה הדין אם הוציאו את הבהמה, ולאחר מכן החזירו אותה לתוך העזרה. הגמרא מפרטת את צדדי הספק:
מי אמרינן, כיון דנפקי להו איטמו להו, או דלמא כיון דהדור הדור?
האם נאמר כיוון שיצאו מחוץ לעזרה, הכוהנים אשר נשאו אותה טמאים ומטמאין, גם כאשר הבהמה חוזרת לעזרה. או שמא נאמר, כיוון שחזרו הבהמות לעזרה, הם שוב חוזרים ומקבלים דין בהמה בעזרה, וממילא מתבטל למפרע כל דין היציאה שלהם ואז מתברר למפרע כי הכוהנים אשר נשאו אותה אינם נטמאו ואינם מטמאים (לפי הסבר רבינו חננאל ברש''י).
נציג את הניסיון הראשון של רבי אבא בר ממל לפתור את הבעיה בלימוד מתוך משנתנו: 
היו סובלין אותן במוטות, הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו, הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים, והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו. ואי סלקא דעתך, כיון דנפקי להו איטמו, הנך דאיכא גואי ליטמא.
רבי אבא מנסה להוכיח מן הדין שלמדנו במשנה, כי הנושאים את הבהמה של קרבן פנימי, והראשונים כבר יצאו מן העזרה והאחרונים עדיין לא – הראשונים טמאים ומטמאין והאחרונים לא. אם היינו אומרים כמו הצד הראשון של הבעיה, שמכיוון שהבהמה כבר יצאה מן העזרה היא מטמאה, ולא משנה אם חזרה או לא, הרי שהיה צריך להיות שגם האחרונים אשר טרם יצאו מן העזרה היו חייבים להיטמא, כי המבחן הקובע הוא יציאת הבהמה מן העזרה, ולא יציאת הכוהנים. 
אך מכיוון שתנא קמא במשנה לא אמר כך, אלא פסק שהאחרונים אינם נטמאים, כנראה סובר כי אם הבהמה תחזור בחזרה, הרי תתבטל הטומאה למפרע, ולפי זה ברור מדוע הכוהנים האחרונים אינם נטמאים, שהרי לא נגדיר אותם כחלק מתהליך הוצאת הבהמה כיוון שהם עדיין לא יצאו (כמו שאם הבהמה תחזור לעזרה).
הגמרא דוחה ראיה זו בהמשך אך מקוצר היריעה לא נפרטה.
 

מהו המסר?

הבעיה של הוצאת הבהמה החוצה וחזרה פנימה, מזכירה לנו התנהגות של אנשים העושים דברים ואחר כך מתחרטים על מעשיהם. יש אנשים שזהו דפוס התנהגותם:. כל הזמן חושבים ומהרהרים מדוע עשיתי כך ולא אחרת? אם הייתי נוהג אחרת, היה יכול להיות טוב יותר, וכן הלאה על זה הדרך. כל הזמן חיים במצב של ספק ואי וודאות על מה שעשו, ורגשות אלו גם גורמות להם לעשות פחות. שכן, הספק הוא גם לגבי העבר, על דברים שעשו כבר, וגם לגבי העתיד, פעולות שעליהם לעשות והם מסתפקים מהו המעשה הנכון לעשות, האם כך או אחרת.
אנשים אלו, אשר ניתן לכנותם ''אנשי ספיקות'' הם די "אומללים". כל נקודת החלטה בחייהם, ובעצם כל יום יש לנו נקודות רבות כאלו, הם חיים בספק ומתלבטים. תחושות אלו גורמות להם להיות די פסיביים בחיים. שהי, עדיף לא לעשות כלום, מאשר להחליט על עשייה מסוימת ואחר כך להתלבט אולי נהגתי שלא כשורה והייתי צריך לעשות אחרת.
אם הורים מגלים התנהגות מעין זו אצל ילדיהם, רצוי מאוד ללמדם לאט לאט לקבל החלטות. קודם כל ''החלטות קטנות'' של מה לאכול, מה ללבוש וכדו' ואחר כך להתקדם בסוג ההחלטות, עד אשר יוכל הילד להתמודד ולקבל החלטות יותר משמעותיות. זה לא קל, ודורש מאמצים גדולים של הילד, והתמדה של ההורים בתהליך כולו. ההשקעה הגדולה בתהליך הארוך והמשמעותי, תניב פירות טובים להמשך הדרך בכל מהלך חיו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]