סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

לא הכול הולך לפי הספר / רפי זברגר

זבחים ק ע''ב

 

הקדמה

למדנו בדף הקודם על סתירה לכאורה בדברי רבי שמעון בין שתי ברייתות. מאחת מהן משמע כי רבי שמעון סובר שמותר לאונן להקריב קרבן פסח, ומהברייתא השנייה משמע שאונן אינו רשאי להקריב קרבן פסח. הגמרא מיישבת את הסתירה בחמשה תירוצים. במאמר זה נעסוק בתירוץ החמישי והאחרון. 
 

הנושא

רבא אמר: אידי ואידי אחר חצות, ולא קשיא: כאן קודם ששחטו וזרקו עליו, כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו.
בתירוץ הקודם, הגמרא חילקה בין מיתה לפני חצות ובין מיתה לאחר חצות. אם מת הקרוב לפני חצות היום, כך שהגיע לזמן הקרבת קרבן פסח כשהוא אונן – אסור לו להקריב. אבל אם תחילת זמן הקרבת הקרבן, עדיין היה כשר וראוי להקרבה, ורק לאחר מכן נפטר הקרוב משפחה, במקרה כזה רבי שמעון מתיר לאונן להקריב קרבן פסח. 
בתירוץ החמישי פותחים ואומרים כי שתי הברייתות עוסקות כשנפטר הקרוב לאחר חצות היום, וההבדל בין הברייתות הוא האם הוא כבר הספיק להקריב. אם נפטר לפני שהקריב את הקרבן, אין היתר להקריבו, אך אם כבר שחטו וזרקו את הדם על המזבח, הרי שמותר לו לאכול (לאחר טבילה). 
שאל רב אדא בן מתנה את רבא: אחר ששחטו וזרקו את דמו מה דהוה הוה.
מדוע אנו מתירים לו לאכול את הקרבן אם נפטר הקרוב לאחר השחיטה וזריקת הדם, הרי הוא כבר יצא ידי חובת הקרבת הקרבן, ואינו מתחייב כרת יותר, ומדוע שנתיר לו לקיים את מצוות אכילת הקרבן, אשר הינה מצווה נפרדת (יש מצוות הקרבת הקרבן, עליה מתחייבים כרת אם לא מקיימים אותה, ויש מצוות אכילת הקרבן, עליה אין כרת)?
רבינא מתרץ את קושיית רב אדא בן מתנה: אכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא.
הנחת היסוד שלנו בשאלה הייתה מוטעית. חשבנו כי אכילת הקרבן הינה מצווה נפרדת מהקרבת הקרבן, דוחה זאת רבינא, על פי שיטת רבה בר רב הונא, ואומר כי אין זה כך – אכילת קרבן הפסח מעכבת את קיום מצוות הקרבן, ועד שלא יאכל את בשר הקרבן, לא יצא ידי חובת הקרבת הפסח. 
רבא, אשר ''מלאכתו נעשתה על ידי רבינא'' (תירץ את קושיית רב אדא על רבא) אומר לרב אדא בר מתנה:
ציית מאי דקאמר לך רבך.
אתה מוזמן להקשיב לתשובת רבינא רבך, אשר תירץ את קושייתך!
רש''י מעיר מדוע קושיית רב אדא בר מתנה איננה קשה גם על תשובת אביי (אשר השיב את התשובה הקודמת לסתירה בדברי רבי שמעון בין שתי הברייתות): 
בשלמא לאביי, דמוקי לה בקודם ששחטו וזרקו עליו ובלאחר חצות - חובת פסח חלה עליו להביא, ואי לא שרית ליה לאוכלו לא מייתי, הילכך לא העמידו דבריהם אלא לרבא, אמאי לא העמידו הא כבר שחט וזרק.
אביי העמיד את הברייתא שמותר לאונן לאכול קרבן פסח, כאשר הקרוב נפטר לאחר חצות, ועדיין לא שחטו את הקרבן. לכאורה גם על אביי ניתן להקשות, מדוע אנו מתירים לאכול, והרי ניתן להקריב מבלי להתיר לו לאכול לאחר מכן.
אומר רש''י, כי על אביי אין להקשות כיוון שאם לא נתיר לו לאכול לאחר הקרבה, יש לחשוש שהוא גם לא יקריב (בגלל שיידע שאסור לו לאכול לאחר ההקרבה), ולכן מתירים לו לאכול, אפילו שעדיין לא הקריב. 
 

מהו המסר?

מתוך דברי רש''י אלו למדנו כי אנו מתירים לאכול את קרבן פסח, למרות שאחרי שיקריב אותו כבר יצא ידי חובה (לפי הווא אמינא בשלב השאלה), בגלל החשש שאם לא נתיר לאכול גם לא יקריב.
כלומר, אנו מתירים מעשה מסוים, למרות שלכאורה אין צורך בכך, מתוך חשש שאם לא נתיר זאת מראש, האדם לא ייעשה את המוטל עליו והתוצאה תהיה גרועה יותר (יעבור על איסור כרת).
הרעיון שאנו מתירים דבר שלכאורה אסור, רק כדי לדרבן לפעולה אחרת חיובית, הינו מסר מעניין - לא תמיד "הכול הולך לפי הספר", אלא לפעמים ''מעגלים פינות'' ועושים דברים פחות טובים, כדי להרוויח במקומות אחרים.
יישום עיקרון זה קיים גם בחינוך. גם כהורים אנו לא תמיד ''הולכים לפי הספר''. לפעמים אנו מתירים לילדינו לעשות דברים שבאמת לא היינו רוצים לראותם נעשים, אך כדי להרוויח בכיוונים אחרים, וכדי שהכיוון הכללי יהיה נכון ואמיתי, אנו מרשים לעצמנו לסטות פה ושם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר