אמירת דברים לא נעימים / רפי זברגר

זבחים צו ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף צ''ה כי דיני מריקה ושטיפה של כלי נחושת ושבירה של כלי חרס חלים גם במקרה של בישול קרבן חטאת או קרבנות אחרים, וגם במקרה של עירוי לתוך כלים אלו מתוך קרבנות שבושלו בכלים אחרים. 
 

הנושא

היום נלמד על דו שיח מעניין בין רב יצחק בן יהודה לרמי בר חמא רבו, הקשור לנושא של מריקה ושטיפה: 
• רב יצחק בר יהודה הוה רגיל קמיה דרמי בר חמא
רב יצחק היה תלמידו של רמי בר חמא, והיה רגיל ללמוד ממנו.
• שבקיה ואזיל לרב ששת
יום בהיר אחד, החליט רב יצחק לעזוב את רבו, ועבר ללמוד אצל רב ששת.
• יומא חד פגע ביה, אמר ליה: אלקפטא נקטן ריחא אתי לה ליד, משום דאזלת לך לקמיה דרב ששת הוית לך כי רב ששת.
לאחר זמן נפגשו, שאל רמי בר חמא את רב יצחק, בעזרת משל: ''גסי הרוח'' הולכים לעמוד ליד ''האנשים החשובים'' – המושלים במקומם, ואז לוקח המושל את יד אותו בן אדם ואומר לו: אחוז בידי, ואז ''ריח המלוכה'' ייקלט בך. במילים אחרות, אם תהיה קרוב אלי, אתה ''תרוויח'' מכך. וממשיך רמי בר חמא: האם אתה, רב יצחק חושב, שאם תהיה קרוב לרב ששת שהיה גדול הדור, תהיה גם כמותו? בהקנטה זו בעצם שאל אותו מדוע הוא עזב אותו והלך לרב ששת. 
• אמר ליה: לאו, משום הכי: מר כי בעינא מילתא פשיט לי מסברא, כי משכחנא מתניתא פרכא לה. רב ששת, כי בעינא מילתא מיניה פשיט לי ממתניתא, דכי נמי משכחת מתניתא ופרכא, מתניתא ומתניתא היא.
ענה לו רב יצחק. הנושא הוא בכלל לא קשור לכבוד או ''קירבה לאדם גדול'', אלא בצורה ואופן שיטת הלימוד. כשהייתי לומד אצל הרב (הכוונה אצלך, אך הוא מדבר בגוף שלישי מתוך כבוד לרב), ושאלתי שאלה, תשובת הרב (רמי בר חמא) הייתה מכוח סברה, ואז, כאשר נמצאה ברייתא או משנה כנגד הסברה, הרי שהברייתא מנצחת מכוח הכלל שתנא ''חזק'' יותר מאמורא. לעומת זאת, בלימוד אצל רב ששת, תשובותיו מבוססות על ברייתות או משניות, ואז, כאשר נמצאת ברייתא או משנה החולקת, אין בכך פירכא, כיוון שתנא יכול לחלוק על תנא אחר. 
• אמר ליה בעי מיני מילתא דאיפשיט לך כי מתניתא.
ענה לו רמי בר חמא, תשאל אותי שאלה ותראה שאני עונה לך ממקורות תנאים. בעצם אמר לו רמי בר חמא, אמנם אני עונה לך מסברה, אך דברי מעוגנים במקורות תנאיים.
• בעא מיניה: בישל במקצת כלי, טעון מריקה ושטיפה או אין טעון
וכאן אנו מגיעים לנושאים שלנו. שאל אותו: מה הדין בכלי שבישל בו חלקי קרבן, רק במקצתו (למשל, בחלק התחתון של הכלי), האם גם אז טעון מריקה ושטיפה כמו שאנו לומדים בדפים אלו בגמרא או לא?
• אמר ליה: אינו טעון, מידי דהוה אהזאה.
ענה לו שאינו טעון מריקה ושטיפה, ולמד זאת מדיני "הזאה'' של דם בבגד. שם למדנו (צ''ג:) כי אם רק חלק מהבגד הוכתם בדם של קרבן, הרי שיש לכבס רק את אותו חלק ולא את כל הבגד, לכן מסיק מכך רמי בר חמא, כי גם בסיר שבושל במי קרבן בחלקו, יש לנקות רק את אותו החלק. 
• והא לא תנא הכי
שואל אותו רב יצחק, והרי לא למדנו כך?
• א"ל מסתברא כבגד מה בגד אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם אף כלי אינו טעון מריקה ושטיפה אלא במקום בישול
עונה לו רמי בר חמא: מסתבר (בשיטתו שהולך לפי הסברה) שדין כלי הוא כדין בגד, וכמו שבגד טעון שטיפה רק במקום הדם, כך יהיה הדין גם בכלי. 
• אמר לו:
o מי דמי? דם לא מפעפע, בישול מפעפע.
גם מסברה ניתן לחלק ולומר, כי דם אינו מתפשט ולכן אין צורך לכבס אלא רק את מקום הדם, לעומת כלי שהדבר המתבשל בו מתפשט לתוך כל הכלי.
o ועוד תניא: חומר בהזאה ממריקה ושטיפה, וחומר במריקה ושטיפה מבהזאה. חומר בהזאה: שהזאה ישנה בחטאות החיצונות ובחטאות הפנימיות, וישנה לפני זריקה מה שאין כן במריקה ושטיפה.
חומר במריקה ושטיפה: שהמריקה ושטיפה נוהגת בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, בישל במקצת הכלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, מה שאין כן בהזאה.
הביא לו רב יצחק ברייתא מפורשת כנגד סברתו של רמי בר חמא. הברייתא משווה בין דיני מריקה ושטיפה, לדיני הזאה (כיבוס). הזאה חמורה יותר, שכן היא נוהגת גם בחטאות הפנימיות, וגם לפני זריקה לעומת מריקה ושטיפה שלא נוהגת במקרים אלו. ומריקה ושטיפה חמורה יותר, שכן נוהגת גם בקדשים קלים, וגם אם בישל בחלק מהכלי יש לשטוף ולמרק את כל הכלי בניגוד להזאה. הנה לנו ברייתא מפורשת הנוגדת את סברת רמי בר חמא. 
• אמר לו: אי תניא – תניא.
לא נותר לרמי בר חמא אלא להודות לרב יצחק ולומר: אם כתוב בברייתא במפורש, הרי שכתוב ואין לחלוק על כך. 
הגמרא בהמשך מביאה הוכחה מפסוק לדין זה של הברייתא. 
 

מהו המסר?

ניתן ללמוד מספר דברים מדו שיח מעניין זה, אנו נתמקד בנקודה אחת הקשורה לשלב "העזיבה":
רב יצחק ''עזב'' את רבו, רמי בר חמא, ללא הסבר, ואולי בכלל לא אמר לו שהוא עוזב. מצד אחד ניתן אולי ''לכעוס'' על רב יצחק שכך עוזב את רבו משכבר הימים, אך מנגד אולי לא רצה לביישו ולגרום לו אי נחת. התלבטות דומה יכולה לקרות לכל אחד ואחד מאתנו. אם מפריע לנו משהו בהתנהגותו של חבר או בן משפחה, האם לומר לו את הדברים בפה מלא, ובכך אולי לתת לו תחושות לא טובות, או שמא להבליג ולא לומר. מתוך הדו שיח לעיל, אנו רואים, שגם אם לא אמרנו ''בזמן אמת'', בסופו של דבר, החיים מתגלגלים, ולפעמים אנו מגיעים למצב שבו אין לנו ברירה לומר, ואז המצב פחות נעים. לכן, אם אפשר, כדאי למצוא את הזמן והמצב הנוח לומר לחבר גם דברים ''לא טובים'', לא חס וחלילה מתוך זלזול, אלא אך ורק מתוך כבוד והערכה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]