מידתיות נכונה / רפי זברגר

זבחים צד ע"א

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם על דיני כיבוס בגדים:
... אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס.
ביחס לכל הדיונים והמחלוקות שלמדנו במשנה זו ובקודמות לה לגבי כיבוס, מגדירה המשנה שלנו ופוסקת:
1. כי יש לכבס רק את מקום הדם, ואין צורך לכבס את כל הבגד.
2. הבגד צריך להיות ''ראוי לקבל טומאה'', אפילו שאינו נטמא בפועל.
3. המקום צריך להיות ''ראוי לכיבוס''.
 

הנושא

שואלת הגמרא בדף שלנו: מנא הני מילי?
מהו המקור לדין הראשון שלמדנו לעיל, שיש לכבס אך ורק את מקום הדם ולא את כל הבגד?
מצטטת הגמרא ברייתא מתורת כוהנים: 
דתנו רבנן: יכול נתז על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כיבוס? ת"ל ( ויקרא ו', כ'): כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד, אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.-לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד.
מן המילים אֲשֶׁר יִזֶּה הכתובים בפרשיה בתורה העוסקת בכיבוס מקום הדם בבגד, אנו למדים כי יש לנקות רק את מקום שהדם הוזה ולא את כל הבגד. 
המלבי''ם מוסיף ומסביר את הברייתא ואומר כי המילים אֲשֶׁר יִזֶּה לכאורה מיותרות, שכן, הפסוק היה יכול להיכתב 
וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד יכַבֵּס , ומן הייתור אנו למדים כי יש לכבס רק את ''מקום ההזאה'', מקום הדם ותו לא. 
 

מהו המסר?

אנו מכירים אנשים אובססיביים המנקים כל היום את הכול. את הרצפה בבית, את החלונות, את השולחן ובעצם כל הזמן עסוקים בניקיונות. כל גרגיר של אבק, ולוא הקטן ביותר, כבר מכניס אותם ללחץ, ואפילו אם אין שום לכלוך, הם ''רואים'' כל הזמן לכלוך ולא מפסיקים לנקות. זוהי אמנם ''מחלת נפש'' המוגדרת ב-ocd (הגדרת הפרעות טורדניות-כפייתיות) כ''אובססיה לניקיון'', אך בהחלט יש אנשים אשר אינם מוגדרים כ''חולים'' במחלה זו, ובכל אופן עסוקים לא מעט בניקיון.
התורה, בלימוד אשר למדנו מהפסוק לעיל, מבקשת להכניס אותנו לפרופורציה. אמנם ישנה מצוות של כיבוס הבגד אשר נכתם בדם קרבן, אך ישנם ''גבולות'' למצווה זו. אין צורך אפילו לכבס את כל הבגד, דבר שלכאורה היה אפשר לחשוב כסביר בהחלט. לא – יש צורך לנקות ולכבס את מקום נפילת הדם בלבד. אין צורך ''להשתגע''. אין צורך להילחץ מכל לכלוך, גם אם התורה מצווה עליו. מצווה עלינו לנקות ''ניקיון מקומי'' ולהמשיך הלאה.
כהורים, עלינו לשים לב על ילדינו (וכרגיל, גם על עצמנו) לעשות כל זאת במינון הנכון. לא להשתגע, לא להילחץ מכל ''לכלוך קטן'' או נפילה קטנה שחווינו. מצד אחד, אנו מלמדים כי אין להתעלם אלא לשים לב לתופעה, אך מנגד, וזה לא פחות חשוב, להתייחס במידתיות הנכונה. והכי חשוב, לאחר מכן, ממשיכים הלאה ולא חושבים יותר מידי על העבר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]