סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

דיוק וחידוש ברש"י

בבא מציעא דף לח

 

עמוד א

רש"י ד"ה והדביש. יצא טעם דובשנו והחמיץ אשמלי''ר בלע''ז (כדאתמר) (איוב לא) ובכל תבואתי תשרש תעקר שרשיה וכמו עד לא ירתק חבל הכסף (קהלת יב) יפתחו רתוקות עבותיה:
סנהדרין קא ע"א
רש"י ד"ה מדביש. מתקלקל ונעשה צלול מחמת חמימות:
בגמרא שם איתא אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו למה אתה משחק אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה אמר להן לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבינו {קהלת ז-כ} כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא,
רש"י הביא רק כאן בבא מציעא את ההסבר שבמילה אחת אפשר למצוא משמעות סותרת, ולכן גם הסביר רש"י את הקלקול בלשון "יצא טעם דובשנו" היפך מנעשה דבש, (ובשבת דף קנד ע"ב כתב רש"י הדביש. החמיץ: ששם לא נאמר בחדא מחתא "דבש - והדביש" "דובשנו - מדביש", אלא שמדובר שם על דבש, ע"כ רש"י הקט לשון כוללת יותר) והביא ראיה מאיוב וקהלת את שני פסוקים אלו נמנע רש"י מלהביאם בסנהדרין כי ענינם עומד בניגוד גמור למעשה שם ורצונם לומר דברי נחמה לרבי אליעזר, פסוק ראשון באיוב מדבר מצרותיו של איוב ופסוק שני בקהלת מדבר על מת והספק המת, ובסנהדרין התייחס רש"י לאופן הקלקול על ידי החמימות שזה בהמשך לדברי ר"א חמה עזה יש בעולם וכמו שמסביר רש"י שר"א אף שאמר דברו בלשון כללית יש בעולם בכל זאת התכווין על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביד חוליו, וזה מהחם של החמה, ויתכן שהתכוון לומר שיש עוד שסובלים מכך, ור"ע שדרכו היה לומר תמיד שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, וכן מצינו כשר"ע היה במקום בית המקדש וחביריו בכו והוא שחק, וכן כאן ראה שר"א בא כביכול בטרוניא ורומז בלשונו שעוד מצטערים מהחמה וע"כ ר"ע שחק, שראה בכך טובה כי אין צדיק וכו' ועל זה עצמו אולי רמז ר"ע שאמר הנה החמה לא קלקלה את דבשו, ואפשר להוסיף שהלשון שרש"י בחר להסביר מהות הקילקול נעשה צלול וזה דבר הנראה לעין, וזה מפני שר"ע נקט לשון כל זמן שאני רואה וכו' משא"כ יצא טעם דובשנו דנקט רש"י בב"מ דהוא ענין התלוי בטעם ולא במראה דווקא, (גם המעשה אח"כ בגמרא מדבר על ת"ח שטוב מגלגל חמה), ובבא מציעא נזהר רש"י מלכתוב את אופן קלקול הדבש ע"י חמימות שאז היינו צריכים להסביר שמדובר בחמימות טבעית ולא בפעולת אדם, משא"כ בסנהדרין שמתבאר מהסוגיא שהוא חמימות טבעית ע"י החמה,
יש שהסבירו שחמה עזה יש בעולם בניקוד צירי תחת הח' ולמדו זאת מזה שרש"י הזכיר בדבריו כעס עליו המקום וכו' , ונזקקו לבאר דברי רש"י ור"א איך אומר בענין עצמו כזה לשון מופלג וכללי כעס עז יש בעולם, ופירשו שהכוונה בלשון סגינהור, וכן נראה שגם המהרש"א פירש חימה עזה ומסביר שר"א אמר על תלמידיו שמידת הדין מתוחה עליהם ולא עליו וכו' עיין בדבריו, אבל לפי מה שהוסבר ברש"י ומהלך הדברים נראה שצריך לקרות חמה בפת"ח תחת הח' וכך הדברים מבוארים טפי, על כן האריך רש"י בדבריו לומר שכעס עליו המקום "והכביד חליו" ע"י החמה, וכעין שמצינו מי שאחזתו חמה (בבא מציעא ע"ז), וכן מצינו בנדרים מ"א ע"א אמר שמואל אין מבקרין את החולה אלא למי שחלצתו חמה וכו' ולא חולי מעיים וכו' ובפירוש התוספות שם שחלצתו חמה. שהחזיק חמימותו ועדיין הוא חולה, ויתכן שעל המחלה הזו עצמה רמז להם ר"א חמה עזה וכו', ואם כוונת רש"י היתה להסביר חימה עזה יש בעולם, היה צ"ל כך (שאף שאמר בלשון כללי) על עצמו היה אומר דכעס עליו המקום בלי לאוסיף והכביד חוליו שזה אינו הסבר ממש למילים חימה עזה יש בעולם, כי הרי נאמר שהיה חולה והתלמידים נכנסים לבקרו, ויש מקום לומר שאכן כך הוא כי בדרך כלל בש"ס מוזכר חימה כשהכוונה לכעס, והמקום הנוסף שמוזכר הלשון הזה ממש חמה עזה כשהכוונה בוודאי לכעס הוא בבבא בתרא דף ט' והוא מתוך לשון הפסוק במשלי כ"א מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה, אלא שהמעיין שם ברש"י יראה שגרס והסביר חימה ביו"ד וצ"ע,
עוד אפשר להוסיף שכאן הביא רש"י גם את הלע"ז ובסנהדרין לא הביא, כי כאן זה הסבר בדבר הנוגע להלכה גם בזמנינו ולכן תרגם רש"י לשפה המדוברת שנדע במה דברים אמורים, משא"כ בסנהדרין שאין צורך בלע"ז בשביל להבין המעשה,
שני פסוקים אלו שרש"י מביאם : הראשון - בענין תבואה שנערה שרשיה (כעין מתקלקל) שנזכרת לעיל ברש"י ד"ה בכדי חסרונן. כדרך שאר תבואות וכו',(הנחסרים ומתקלקלים), והפסוק השני ענין חבל כסף שנפרם שזירתו (מתקלקל) – ונזכר לקמן בד"ה פורטין. מחליפין פרוטות נחושת בסלעי כסף מפני שהפרוטות מתעפשות ונפסלות: (אינו מתקלקל),
ויש עוד דיוק נוסף שרש"י מציין לפסוק י"ב באיוב בעוד שלשון זה נכתב קודם באותו פרק פסוק ח' אֶזְרְעָה, וְאַחֵר יֹאכֵל וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ. אבל משמעותו יותר קשה שמדבר אודות בניו, ושם רש"י לא מפרש את הלשון ומשמעותו בשני אופנים הפכיים ואת ענין זה מפרש רש"י רק בפסוק י"ב כִּי אֵשׁ הִיא עַד-אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ. וברש"י בכל תבואתי תשרש. האש הזאת לכן נמנעתי מעשות כשהוא מדבר בל' עיקור אומר תשרש ובל' שרש אומר תשרש וכן ישורשו ל' עיקור ישרשו ל' שרש:
ולפי שהיה לרש"י להביא כאן בב"מ את פסוק י"ב מפני ענין התבואה ע"כ דווקא בפסוק זה הסביר את ענין הלשונות ההפכיים בתיבה אחת ובניקוד שונה, והוא כמשלים לדבריו כאן.
(בנוסף לזה איתא רש"י עה"ת פרשת לך לך פרק ט"ו פסוק ב' הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו ער ועונה (מלאכי ב, יב.), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא, יב.), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס וכו', ויותר היה צריך להביא את פסוק ח' באיוב וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ המדבר ממש מענין זה עצמו של ערירי בלא בנים ובכל זאת מאחר שרש"י השלים את פירוש הענין של מילה המשמשת לדבר והיפוכו בפסוק י"ב מפני שבפירוש בש"ס הוזקק בדווקא לפסוק זה המוזכר ענין התבואה ולכן בפסוק זה משלים פירושו).

נ.ב. לגבי רש"י על פרק חלק בסנהדרין, יש אומרים שכולו אינו מרש"י ויש אומרים שנכנסו לתוך פירושו של רש"י פירושים מנכדו ריב"ן, אבל בוודאי שחלקם מרש"י ממש כי יש ראשונים שמביאים דברים בשם רש"י והם כתובים כאן בפירוש המיוחס לרש"י.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר