דיוק וחידוש ברש"י

בבא קמא נ ע"א - נא ע"ב

דף נ עמוד א

רש"י ד"ה דטאים. יסתום וימלא עפר:
 

דף נא עמוד ב

רש"י ד"ה טם. סתם בלשון ארמי [סתמום] טמונין פלשתאי (בראשית כו):
לכאורה מדוע רש"י חזר להסביר בסמיכות כל כך שטם פירושו סתם, מה גם שבדף כ"ט כתוב טממה ולא הסביר כלל, ועוד מדוע מביא התרגום רק בדף נא ע"ב, ואפשר לומר דבגלל הדמיון למילה "אטם" שקיימת בלה"ק אוטם אזנו משמע רע וכן במסכת נידה דף כג ע"ב ושטו אטום.סתום: אמנם בדף נ' ע"א שכתוב טאים וזה בוודאי ארמית כי בלה"ק היה צ"ל דאטם ע"כ רק הסביר ולא הביא רש"י הוכחה מהתרגום, אבל בדף נא ע"ב שכתוב "טם" ובארמית לכאורה היה צ"ל טאם או טמם כמו טממה שבמסכת שבת דף עג ע"ב ודף פא ע"ב וכן במסכתינו דף כט ע"ב, (וגם במסכת שבת לא פירש את המילה טממה ולמעט בדף ע"ג שרש"י כותב טממה בעפר ובכל אופן איננו מסביר את המילה עצמה) מסביר רש"י שבארמית אפשר לומר - טם כמו טמונין ולא טאמונין, ואפשר להוסיף שבדף נא ע"ב זה יותר דומה גם לסתמום פלשים שאדם אחר סותם את הבור משא"כ בדף נ' דאיירי בבעל הבור,
ובאמת אפשר לראות שבשני דיבורי רש"י אלו כיוון לאותו פסוק שנאמר בו סתמום פלשתים וימלאום עפר, דעל כן כתב רש"י יסתום וימלא עפר שהיה יכול לומר אבנים או כל מילי דממלא ליה, ורבינו חננאל כתב סתם בצרורות או באבנים, וכן כפילות הלשון יסתום וימלא עפר דאפשר לומר יסתום בעפר (וכמו בשבת ע"ג שכתב רש"י טממה בעפר)
ובפליגת הדיבורים שנקט רש"י אפשר למצוא כוונה נוספת העולה מבינותיים שבזה גם כן נראה עומק התורה המתנוצץ בכל דיבור ודיבור שברש"י, דבזה יובן גם מדוע דווקא כאן נזקק רש"י להסביר פעמיים את המילה טם בסמיכות משא"כ בכל המקומות לא הסביר כלל (וכמו במקומות נוספים שכשרש"י מביא פסוק מהתורה שאינו מוכרח כ"כ לפשט זה לפעמים בגלל סיבה נוספת מעניין אחר הדומה לזה בגמרא) דכאן הוזכר בתווך בדף נ' המעשה מבתו של נחוניא חופר שיחין שראתה זכר של רחלים וזקן מנהיגו, וברש"י זכר של רחלים. אילו של יצחק: וזקן מנהיגו. אברהם:
וצריך להבין מדוע דווקא שני אבות אל אברהם ויצחק ע"ה נתגלגל הזכות על ידם, והנה במהרש"א ח"א ביבמות קכא: דהיינו משום דזכות עקידת יצחק עמדה לה, כדכתיב (בראשית כב, יד) בהר ה' יראה", דהיינו שזכות העקידה יראה לסלוח לישראל להצילם מהפורענות כדפירש רש"י שם,
והערוך לנר (שם) ביאר, על פי המעשה דאיתא במדרש (בילקוט שמעוני וירא) דבשעה שהלכו אברהם ויצחק לעקידה, הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול, וירדו למים, ועמדו להם המים עד צואריהם, והתפלל אברהם הושיעה ד' כי באו מים עד נפש" וגער הקב"ה בשטן והלך לו, ונצול . וכן אמרה איהי, שנצלה גם היא כמו שנצולו אברהם ויצחק כשהלכו לעקדה ובאו מים עד נפש, דבזכות מסירות נפשו של אברהם להכנס למים, עמדה זכותו וכוחו להצילה מטביעת המים. עוד כתב הערוך לנר דכשהקריב אברהם איל תחת בנו, התפלל "בהר ד' יראה" שכשיעלו ישראל לרגל הקב"ה יראה אותם, ור' נחוניא חפר שיחין כדי שיהיו ישראל יכולים לעלות לרגל ועמד לה זכות זה שנצולה,
וע"פ הסמוכין דדרשינן ברש"י עולה ובא הפסוק בראשית פרק כ"ו פסוק ט"ו וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר, שהרי הן אברהם והן יצחק היו הראשונים שנאמר עליהם בתורה שעסקו בחפירת בורות מים, ומשום ענין זה שאביה נחוניא גם כן עסק בחפירת בורות מים ניצלה ע"י אזכרת זכות עושי הבורות ובעליהן הראשונים אברהם ויצחק, ובפסוק זה ירמוז גם שהבן המשיך בדרך אביו לעשות בורות למים לגמילות חסד עם הבריות משא"כ בנו של נחוניא שמת מפני שלא הלך בדרכי אביו בענין זה, וכן כתב בפירוש משנת אליהו על הירושלמי (שקלים פרק ה הלכה א) שמת משום שהיה בו איזה נדנוד חטא, כלומר שלא חינכו דיו שיהא מתעסק במצוה כמותו. אבל בתו של נחוניא בודאי שלא תכשל ולא תמות בדבר שמתעסק בו, שכן בענינה לא היה בדל חובה לדקדק בו, כי אין דרכה של אשה להתעסק בחפירת בורות.