אין הביישן למד / רפי זברגר

זבחים צג ע"א-ע''ב

הקדמה

המשנה הראשונה בפרק עסקה בבגדים הדורשים כיבוס כמבואר בספר ויקרא (פרק ו'). המשנה בדף שלנו מביאה שלושה מקרים בהם אין צריך כיבוס, ומסיימת בכלל.
1. ניתז מן הצואר על הבגד.
אם הדם ניתז ישירות מצוואר הבהמה – אין צורך לכבס את הדם, כיוון שדם שלא "קיבל בכלי" ופסול לזריקה.
2. מן הקרן ומן היסוד.
כמו כן, אם הדם הגיע לאחת מקרנות המזבח (בארבע פינותיו) – דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא, או הגיע ליסוד המזבח – דם הנזרק למטה מחוט הסיקרא, ומשני מקומות אלו עבר לבגד – אין צורך לכבסו. שכן, דם כזה כבר נעשתה מצוותו ולכן אינו דורש כיבוס.
3. נשפך על הרצפה ואספו.
מקרה נוסף, בו הדם נשפך על רצפת העזרה, ולאחר מכן כהן אספו ועבר לבגד – אין צורך לכבס, כיוון שדם זה אינו כשר לזריקה, לכן אינו מחייב כיבוס.
הכלל בסוף המשנה: אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה.
כאמור בשלושת המקרים לעיל, אם דם לא הגיע לכלי (מקרה ראשון ושלישי), או שאינו ראוי להזאה מסיבות אחרות (מקרה שני) – אינו מחייב כיבוס, האם הגיע לבגד.
 

הנושא

שואלת הגמרא בתחילת עמוד ב': הא תו למה לי?
מדוע המשנה סיימה עם הכלל הקובע כי אינו טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה, והרי אפשר ללמוד זאת מן המקרה השלישי במשנה, שהרי למדנו שם כי אם הדם נשפך על הרצפה ואספו אותו, ולאחר מכן הותז על הבגד, אין צורך לכבסו, כנראה בגלל שדם זה לא הגיע לכלי?
עונה הגמרא: מה טעם קאמר.
הכלל אינו בא להוסיף דינים נוספים אלא לתת טעם למקרה הנאמר לפני כן. והגמרא מפרטת ומסבירה: 
מה טעם "נשפך על הרצפה ואספו - אין טעון כיבוס"? לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזייה:
ועל כך מקשה התוספות על המקום: 
מתוך התירוץ משמע דהא דקשיא ליה הא תו למה ליה, קאי אלפי שאין טעון כיבוס כו'. ותימה: "ונשפך על הרצפה" למה לי, הא שמעינן לה מ"ניתז מן הצואר"?
התוספות מבין כמו שהסברנו לעיל, כי שאלת הגמרא הייתה מדוע צריך את הכלל, והרי אפשר ללמוד את הכלל מן המקרה השלישי. על כך שואל התוספות: באותה מידה יכלה הגמרא לשאול, מדוע צריך במשנה את המקרה השלישי, והאי אותו עיקרון נלמד כבר מן המקרה הראשון (צורך בכלי). אם כן, מדוע המשנה מפרטת גם את המקרה השלישי?
התוספות לא עונה על שאלתו ונשאר בשאלה. ננסה לתת שני הסברים:
1. בין הדוגמאות אשר הובאו במשנה, ניתן לומר שיש דוגמא לכאורה מיותרת, וכל מטרתה של הדוגמא השלישית היא לחזק את הרעיון כי ללא כלי אין צורך בכיבוס. אך להגדיר כלל במשנה, שכל כולו יכול להילמד מן הדוגמאות, זו כבר נראה מיותר ולכן שאלה הגמרא את שאלתה. 
2. המקרה השלישי בכל אופן מלמד אותנו משהו חדש. שהרי במקרה השלישי, כאשר הדם נשפך על הרצפה, הכהן אספו לתוך כלי ומשם ניתז על הבגד. אם כן, יש כאן כלי, והיינו יכולים לחשוב, שלמרות שאין הדם ראוי לזריקה, מכיוון שהיה פה כלי, אולי נצטרך כיבוס. לכן מביאה המשנה גם את המקרה השלישי, ומלמדת אותנו כי אם ''אינו ראוי להזאה'' – אין צורך בכיבוס, למרות שהיה כלי. 
 

מהו המסר?

התוספות כאמור שאל שאלה על קושיית הגמרא, ונשאר ללא מענה. יש לשאול מדוע?
ניתן לומר כי באמת לא הייתה לתוספות תשובה על שאלתו. אך ניתן לומר, כי השאלה ''איננה כל כך חזקה'', ולכן לא ''טרח'' התוספות לענות.
אנו לומדים מתוספות זה, כי "אין להתבייש ולשאול" גם אם אין תשובה טובה לשאלה (אפשרות א'), וגם אם השאלה לא מי יודע מה טובה (אפשרות ב')!
רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא מלמדנו במסכת אבות (ב', ה'): .. ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד..
מי שמתבייש ולא שואל – אינו לומד. לא צריך להתבייש ולשאול שאלות, גם אם ידוע שאין תשובה טובה, וגם אם חושבים כי השאלה לא הכי חכמה בעולם. כך נחנך את ילדינו (וגם את עצמנו) לא להשאיר נושאים בלתי פתורים, אלא תמיד תמיד לחקור, לשאול, לבדוק ללא בושה וללא מורא.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]