סקר
מסכת בבא קמא:





 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ק"כ, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף פח ע"א

 

בדין "אין עניות במקום עשירות"

 

למדנו בברייתא (פח ע"א) שבגדי כהונה ש"נתגעלו - אין מכבסין לא בנתר ולא באהל", ואמר אביי בכוונת הברייתא: "הוגעו במים ("כלומר, אם היה גיעולם מועט ולא הזקיקם אלא לכיבוס מים". רש"י) מכבסין אותו בנתר ואהל, הוגעו לנתר ואהל - אף במים אין מכבסים ("שנתגעלו גיעול רב שהגיעו ליזקק לכיבוס נתר ואהל, תו לא מתקן להו כלל". שם). הברייתא מסיימת: "ויש אומרים, אין מכבסין אותן כל עיקר, שאין עניות במקום עשירות", וכשיטה זו פסק הרמב"ם להלכה, וכדלהלן.

ביסוד דין זה כתב ה'חפץ חיים' בספרו 'לקוטי הלכות' (זבח תודה): "מסתברא, דגיעול לא נקרא רק היה עליו לכלוך ממש שהיה אדם מתבייש כן לעמוד לפני גדולים, אבל אם נטף על הבגד טיפה מועטת של דם ושמן אינו בכלל זה, דאם לא כן יהיה צריך לדעת היש אומרים להפסיד בכל יום הרבה מבגדי כהונה ולעשות מהן פתילות, וכמעט אי אפשר ליזהר בזה בעזרה, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ה מכלי המקדש הלכה ה, וז"ל: 'כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין, אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן, אלא מניחן לפתילות' וכו'. הרי דנקט בלשונו 'צואין' דוקא, ועל ידי נטף טיפה בעלמא לא מקרי צואין, ובודאי מהני כיבוס בזה לכו"ע".

וכתב עוד כלפי דעת הי"א ש"אין מכבסין כל עיקר" - "היינו לכתחילה אין כדאי משום ד'אין עניות במקום עשירות', אבל בדיעבד מהני לכו"ע אפילו היו מלוכלכין מאוד מתחילה שהיו צריכים לנתר ואהל". ואילו כלפי דעת הת"ק שסובר ש"הוגעו במים מכבסין אותו" כתב ה'חפץ חיים', שהגם שהת"ק סובר גם כן הדין של "אין עניות במקום עשירות", דהא משום הכי מחמיר ב"הוגעו לנתר ואהל", אכן ב"הוגעו במים" בלבד, אין בזה משום עניות. ואילו הי"א מחמירים גם בכה"ג שיחשב כעניות, ואין עניות במקום עשירות.

הלכה נוספת בסוגיין התלוי' בכלל זה היא, הברייתא המובאת בגמרא (שם): "תנו רבנן, כלי קודש שניקבו - אין מתיכין אותן ("סביבות הנקב ונסתם הנקב". רש"י) ואין מתיכין לתוכן אבר ("לסתום הנקב". שם). נפגמו - אין מתקנין אותן. סכין שנפגם - אין משחיזין את פגימתה, נשמטה - אין מחזירין אותה. אבא שאול אומר, סכין מטרפת היתה במקדש ("שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים" שם) ונמנו עליה כהנים וגנזוה". וכתב רש"י (ד"ה ואין מתיכין) בטעם דינים אלו: "וכולהו משום דמיחזי כעניות, ולאו אורח ארעא". וכן כתבו התוס' כלפי הדין דנשמטה הסכין ש"אין מחזירין אותה לקתה, דאין עניות במקום עשירות". וכיו"ב כתב הרמב"ם (שם פ"א הי"ד): "כלי הקדש שנקבו או שנסדקו אין סותמין אותן אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים", וכלפי סכין כתב (שם הט"ו): "סכין שנשמט מן הנצב או שנפגם אין מחזירין אותו ואין משחיזין אותו, אלא גונזין אותו בצד ההיכל בין הקודש והאולם לדרום ועושין אחרים, שאין עניות במקום עשירות".

הגאון ר' אליעזר פלעקלס זצ"ל בתשובותיו ('תשובה מאהבה' ח"א סי' ד) האריך בענין, ודייק בדברי התוס' והרמב"ם שנתנו טעם זה רק כלפי סכין שנשמט מקתו, ואילו כלפי כלי קודש שנקבו או שנסדקו לא כתבו טעם זה, ודלא כרש"י שהעלה טעם זה גם כלפי כלי קודש שנקבו. והעלה הגאון, שמוכח מזה שחלוקים הם בטעמם, וכפי שאכן ניתן גם לדייק מלשון הברייתא, שנחלקו לשתי בבות משום שחלוקים בטעמם, וביסוד הדברים כתב, שהפסול בכלי קודש שנקבו לדעת הרמב"ם והתוס', אינו משום דאין עניות במקום עשירות, אלא משום דאין זה "לכבוד ולתפארת", ודומיא דבגדי קדש שיש בהם דין של "לכבוד ולתפארת", כי בפגמים כאלו - גם אחרי תיקונם - ניכר פגמם, ובאופן כזה גם ללא הסברא ש'אין עניות במקום עשירות' אין להשתמש בהם, ומה שאין כן גבי סכין שיצא מקתו או שנפגם ונתקן, אין שום פגם ניכר בו אחרי תיקונו, ובכי האי גוונא נתן טעם משום דאין עניות במקום עשירות.

והוסיף לדון בזה, דיתכן שבדין כלי הקדש שניקבו או נסדקו, יהיו פסולים גם בדיעבד, כי הדין של 'לכבוד ולתפארת' בבגדי כהונה הוא לעיכובא, משא"כ הפסול של 'אין עניות במקום עשירות' אינו מעכב בדיעבד, וכנ"ל. אולם, לא הסיק דבר זה כדבר מוחלט, וכפי שהקשה על הרמב"ם: "אך קשה, אי הוי הטעם בכלי קדש שנקבו משום דאין זה לכבוד ולתפארת, הוי ליה לרבינו לומר 'פסולים'. ואפשר, כיון דלא נאמר בהדיא 'לכבוד ולתפארת' אצל כלי הקדש אלא בבגדי קדש, ולכך בדיעבד עבודה כשרה". וכמו כן ציין גם לדברי ה'כסף משנה' (הל' כלי המקדש הי"ד), שהטעם ד'אין עניות במקום עשירות' סובב הולך גם על 'כלי הקדש שנקבו' כו', כדעת רש"י בסוגיין.

והנה, ביסוד הכלל ש"אין עניות במקום עשירות" מצינו נידון האם הוא מדאורייתא או מדרבנן: בספר 'קרית ספר' על הרמב"ם (שם) הסתפק בזה, וכתב: "ואיפשר דהוי דאורייתא", ולכאורה מצינו בזה מחלוקת הראשונים, דהנה הר"ש משנץ בפירושו על התורת כהנים (פר' צו פרשה ו אות ח) כתב להדיא כלפי הדין של "בגדי כהונה שנתעגלו אין מכבסין אותן", שהוא מדרבנן, וכדאמרינן טעמא שאין עניות במקום עשירות, ומאידך מצינו במס' יומא (יב.) דילפינן מפסוק (צו ו, ג): "ומכנסי בד ילבש על בשרו" - "מה תלמוד לומר 'ילבש' - לרבות את השחקין", שאף בגדי כהונה ישנים ושחוקים כשרים, וכתבו התוס' (ד"ה ילבש): "ואיצטריך קרא, דלא תימא כי היכי דמטושטשין או מקורעין פסולין בפרק שני דזבחים (יח:) דכתב בהו (שמות כח, ב) 'לכבוד ולתפארת', הכי נמי שחקים ליפסלו, דאין עניות במקום עשירות, וסלקא דעתך אמינא דבכל שנה יעשו בגדים חדשים, קא משמע לן". ומוכח מדברי התוס' שהדין ש'אין עניות במקום עשירות' הוא דין דאורייתא, מדאיצטריך קרא להכשירם, מוכח שמן התורה היה ראוי להיות פסול מחמת סברא זו, ומוכח מזה שסברא דאורייתא היא.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר